כהורים וכמבוגרים, המחשבה על ילדים בשדה הקרב היא קשה ומטלטלת. הרי אנו מחויבים לעשות הכל כדי להגן עליהם מפני כל רע, וגם אם יצאנו לשדות הקרב ולחמנו תוך סיכון חיים, ידענו שאנחנו עושים זאת למענם. כדי שהם יוכלו לחיות כאן בביטחון ובשלווה.
אבל מה קורה כשהיוצרות מתהפכות וילדים הם אלו שנלחמים כדי להגן על הוריהם?
עם פרוץ מלחמת העצמאות בנובמבר 1947, התגוררו ברובע היהודי בירושלים כ-2,500 יהודים בקירוב - רובם קשישים חסרי יכולת כלכלית. הלחימה מול הכוחות הירדנים המיומנים היו קשה ומתישה: צפירות אזעקה, עוצרים והפגזות לאורך חודשים ארוכים. אולם לצד הקושי, הייתה גם תקווה והבנה שמדובר במשימה של פעם בחיים ובהזדמנות שלא תהיה שנייה לה להקמת מדינה יהודית אחרי 2,000 שנות גלות. כיוון שכך באפריל 1948 שהצבא קרא לכל בני ה-14 להצטרף לשורותיו, ילדים רבים נענו לקריאה.
הלוחם בן ה-10 שגופתו נותרה מאחור
ניסים גיני היה אז תלמיד בכיתה ד' ומתחת לגיל הגיוס הנדרש, אבל הוא לא חשב פעמיים ומיהר להצטרף אל הלוחמים כקשר ותצפיתן. גם אחיו הגדולים התגייסו: נתן בן ה-12 ואחותו הבכורה בת ה-14. ורק בן הזקונים, אריה בן ה-8, נותר מאחור.
לילדים הלוחמים היו מספר יתרונות על פני הלוחמים הבוגרים: מימדי גופם אפשרו להם לנוע מהר יותר בין הסמטאות ולהתחמק בצורה טובה יותר מהצלפים הירדנים. בנוסף, הם הכירו טוב יותר את סמטאות העיר העתיקה והלוחמים המבוגרים נעזרו בהם כמדריכים.
נסים היה יוצא דופן באומץ הלב ובנחישות שלו. בימים הוא היה רץ מעמדה לעמדה כדי להעביר מסרים ופקודות כשכדורים ירדנים שורקים סביבו ובלילות היה שוכב במארבים עם הכוחות בתפקיד תצפיתן ומתריע על מיקום חיילי האויב. לעיתים רחוקות, שהיו דוחקים בו, היה נזכר להגיע הביתה ולאכול ארוחה חמה עם אמו המודאגת.
ב-26.5.1948 לאחר שסיים עוד משמרת בחזית הקרב, נסים חזר הביתה, אבל הוא לא הספיק לסיים את הארוחה וכבר נקרא לחזור לעמדה. אמו הפצירה בו להישאר בבית אולם נסים בן ה-10 מיאן לשמוע בקולה ועל פי עדויות ענה לה: "מה את רוצה, שאני אשב בבית ואחרים ימותו?".
זמן קצר לאחר מכן, כשהוא בעמדת התצפית הקבועה שלו, כדור של צלף ירדני פגע לו בלחי ויצא מהעורף. נסים נפצע אנושות ונפטר למחרת היום - 24 שעות לפני שהרובע כולו נכנע ונפל בשבי הירדנים והתושבים גורשו לחלקה המערבי של העיר שנותר בידי ישראל.
גופתו הקטנה של נסים נותרה מאחור יחד עם עוד שבע גופות של לוחמים יהודים. ערבי מבוגר מוצא אותן ומתעקש להביא אותם לקבורה - למורת רוחם של אנשי הלגיון הירדני, שדורשים ממנו לשרוף אותם. הערבי המקומי ממשיך להתעקש, סופג מהם מכות וקללות אבל מקבל בסופו של דבר את מבוקשו ומעניק ללוחמים את הכבוד האחרון.
19 שנה לאחר מכן, מדינה שלמה חוגגת בהתרגשות למראה הצנחנים שבוכים מול הכותל המערבי. הכוחות בשטח עייפים ותשושים מימים ארוכים של לחימה בסמטאות העיר העתיקה ואף אחד לא מתייחס לקשיש ערבי אחד שמגיע למקום ומבקש לדבר עם קצין בכיר.
הערבי, עקשן כהרגלו, לא מוותר עד שאחד הקצינים ניאות להקשיב לו. הוא חושף בפניו את הצלקות שעל גופו - מזכרת אילמת מהמכות הנמרצות שספג מהירדנים - ומוביל אותו למקום בו קבר במו ידיו את שמונת החללים בתום מלחמת העצמאות.
בדיקה של אנשי הרבנות הצבאית חושפת את גודל הטרגדיה. מדובר ב-8 לוחמים יהודים שנותרו מאחור. השנים הרבות שעברו מקשות על הזיהוי אולם את עצמותיו של חלל אחד לא ניתן לפספס: הן היו קטנות מכל השאר, והיחידות בהן נמצאו שיני חלב. הייתה זו גופתו של טוראי נסים גיני ז"ל, חלל צה"ל הצעיר ביותר שנפל על משמרתו והוא בן 10 בלבד.
התצפיתן והקשר בן ה-12
אלישע בן דוד, בנם הבכור של אסתר וצבי, נולד וגדל גם הוא ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים ולמרות שהיה גדול מנסים בשנתיים סביר להניח שהשניים הכירו כי כמו נסים, גם אלישע הצטרף לכוחות הלוחמים ושימש כתצפיתן וקשר - על אף שלא עמד בקריטריון הגיל הנדרש.
ב-17 במאי 1948, בעודו עוסק בבניית ביצורים בעמדה של משמר העם, נהרג אלישע מרסיסי פגז שפגעו בצווארו. ב-18 במאי 1948 הובאה גופתו הקטנה לקבורה בבית העלמין בסנהדריה וכארבע שנים מאוחר יותר, ב-24 באפריל 1952, הועברו עצמותיו לקבורה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים.
סיפור חייו ומותו של הלוחם הצעיר בן ה-12 תועדו בספר שיצא לאור בשנת 1989 בשם 'אלישע' שכתבה הסופרת וקרובת משפחה של אמו רעיה בלטמן.
הספר פותח בשאלה אותה שואל צבי, אביו של אלישע, את בנו: "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? ספורטאי? שחקן? סופר?". משאלה זו, משתלשלים האירועים לחיי היומיום של ירושלים בשנת 1948, כשהסיפור עצמו מתמקד בתחביביו של אלישע, הנערה אותה אהב, ומעשי הקונדס שנהג לעשות- בהתבסס על מכתבים שכתבו בני כיתתו לאחר מותו.
יהי זכר חללי מערכות ישראל כולם ברוך!