ספק אם לפני כמה שנים מישהו היה יכול להעלות בדעתו דרמה כל כך אכזרית, כמו סיפור חזרתם של החטופים שאנחנו רואים לנגד עינינו. נזכיר, המספר הראשוני והבלתי נתפס עמד על 251 אזרחים, חיילים ועובדים זרים, חיים ומתים, שנחטפו משטחי עוטף עזה והוחזקו בתוך הרצועה. אחרי יותר משנה ורבע, אחרי חזרת עשרות חטופים בעסקה הראשונה, שחרור של שמונה חטופים במבצעים מיוחדים, וחילוץ עשרות גופות במהלך השהייה של צה"ל ברצועה, אנחנו עדיין מחכים בכל שבוע לבשורות. מצד אחד, אין כבר מילים מול הציניות והאכזריות של הרשע שעומד מולנו, וכל ישראלי מתמלא זעם על כך שהם עוד משחקים בנו; ומצד שני, השמחה ואנחת הרווחה הבלתי ניתנות לשיעור בכל חזרה הביתה של חטופים חיים.
ככל שהתארכה המלחמה, נעשה כאן ניסיון להפוך את עסקת החטופים לסוגייה פוליטית של שמאל וימין. מה שהתחיל כתנועת הזדהות הומניטרית, שמוביל מטה משפחות החטופים (אנשים ששעתם הקשה ביותר נמשכת כבר למעלה משנה), התפתח לקמפיין חוצה יבשות שמטרתו השארת הנושא בראש סדר היום הציבורי בישראל ובעולם, והפעלת לחץ על הממשלה להתקדם לעסקה. למרות המסרים הקשים, למרות ההפגנות המיליטנטיות שכללו חסימת כבישים ועימותים עם המשטרה וכוונו נגד הממשלה, כל הסקרים מראים שרוב ניכר ויציב בציבור תומך בעסקה, ויודע בדיוק את מחירה – שחרור סיטונאי של מחבלים שפלים וסיום המלחמה בעזה.
הדילמה חזקה מתמיד, והספקות רבים. נדמה שאף אחד לא שש לעסקה הזו בלב שלם. אבל למרות כל הקושי נראה, שהרחוב אמר את דברו. אמנם לראשונה מאז פרוץ המלחמה מתקיימות הפגנות נגד עסקת חטופים, אבל מספיק להביט בהן ולשמוע את הראיונות והקולות שעולים מהן כדי להבין, שזה שוב קרב מאסף של תומכי סמוטריץ' ובן גביר. המאות, ולפעמים האלפים, שיצאו למחות נגד העסקה שייכים בדרך כלל למגזר ספציפי אחד, מגיעים מאותם מקומות, ומצביעים לאותה מפלגה. היכן אותם מיליון הישראלים שהצביעו לליכוד? כמעט ולא תמצאו אותם, כמו בהפגנות התמיכה ברפורמה המשפטית. הפעם זה כבר לא תירוץ של 'רגילים להישאר בבית' , אלא אולי מלמד שהם דווקא תומכים בעסקה.
איפה החרדים?
ועוד ציבור חסר שם, ציבור שדווקא יודע לצאת לרחובות בהמוניו כאשר מדובר בדברים שחשובים לו – הציבור החרדי כמובן. אותם גם לא ראו בהפגנות של תומכי העסקה, ואת נציגיהם כמעט ולא שמעו בהתייחסויות יזומות לדרמה קורעת הלב הזו, שאמנם לא חשובה כמו חוק הרבנים או מימון מעונות לבחורי ישיבות, אבל בכל זאת מתרחשת במדינה שבה הם חיים, ומשאירה מיליוני ישראלים עם עצבים מתוחים כבר שנה ורבע. חשבתי שכאשר משחררים רוצחים למזרח ירושלים, ממש ליד שכונת גאולה ובית ישראל ושמואל הנביא, אז הנציגים החרדיים לפחות יעלו כמה תהיות או ספקות, או יספקו איזה הסבר ביטחוני שלמדו עליו מהתדרוכים. אז חשבתי.
כמו בהפגנות התמיכה ברפורמה המשפטית, נשארנו בעיקר עם הזרם החרד"לי, עם האנשים שבהפגנות הקודמות דרשו את כיבוש עזה, טרנספר לאוכלוסייה המקומית וחידוש ההתיישבות היהודית שם, וחלקם (הקטן, יש לומר) אפילו רצה לעשות דבר דומה בדרום לבנון. לא פחות.
אני מאמין לגמרי לאותנטיות של המחאה הזו ולטיעונים הרציניים והטובים מאד שהיא מעלה, אבל הפוליטיקאים שמובילים אותה לא ממש הוגנים עם הציבור שלהם. בן גביר עם כל סאגת הפרישה-חצי פרישה שלו, נראה מתואם למדי עם נתניהו, וסמוטריץ' ממשיך לנופף בהסכם או בהבטחה שהוא קיבל מראש הממשלה להמשך המלחמה עד להכרעה מוחלטת, מה שכביכול משאיר אותו בממשלה.
אבל מהי אותה הכרעה מוחלטת או 'ניצחון מוחלט' מעבר לסיסמה על כובע? מראשית הציונות אנחנו נלחמים עם ארגונים פלשתיניים גדולים יותר או פחות, כמעט שישים שנה מאז כבשנו את יהודה ושומרון ורצועת עזה, והמלחמה הזו לא נפסקת. ארגוני טרור קמו ועלו, מנהיגים צבאיים ודתיים הפציעו וחוסלו, וזה הסיפור גם עם חמאס. מי שמדמיין את צה"ל מגיע למחבל האחרון של חמאס, מחסל אותו ואיתו את כל הארגון – חי בסרט. חמאס באמת קיבל מכה אנושה – זו לא עוד אחת מהקלישאות שמנהיגים אומרים בסיום סבב: רוב ראשיו חוסלו יחד עם אלפים מאנשיו, ולוחמי צה"ל הגיעו לכל בונקר וכל מפקדה ממנה הם ברחו. ועם זאת, הוא עדיין חי ובועט ושולט ברצועה פשוט משום שאין שם אף אחד אחר שייקח את המושכות – לא אנחנו, לא הרשות הפלשתינית, לא כנופיות מקומיות, לא כוח בינלאומי. אף אחד אחר.
בסופו של דבר הקלף שאיתו בן גביר וסמוטריץ' משחקים – 'תחזיקו אותי או שאני פורש' – ימצה את עצמו. כוחותינו יחזרו לגבול, גם בלבנון, גם בסוריה, גם בעזה, ושניהם יצטרכו למצוא עץ פוליטי חדש לטפס עליו: אולי המהפכה המשפטית, אולי המצב ביהודה ושומרון, אולי יחסי דתיים-חילוניים – אפשר לסמוך על הפוליטיקה הישראלית שלא תאכזב ותמיד תספק נקודות שבר ועימות. יכול מאד להיות שהממשלה הבאה, שתצטרך לעצב מחדש ולשקם את ישראל של אחרי המלחמה, כבר תעשה את זה בלעדיהם.