אחת התמונות העצובות הזכורות לי ביותר בשנה האחרונה, צולמה בחנוכה והראתה בניין בקריית שמונה שהסוכה שלו עוד עומדת בחצר. זה היה אז בלתי נתפס, שכמעט שלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה ויישובי גבול הצפון, ובראשם קריית שמונה, עדיין נטושים. שלושה חודשים שעשרות אלפי ישראלים (יותר ממאה אלף באותו זמן, כאשר גם תושבים בדרום עוד לא חזרו הביתה) חיים כפליטים והיישובים שלהם נטושים כמעט לגמרי? לא היה בכלל תסריט כזה בשום מקום. והנה, לוח השנה היהודי כבר משלים סיבוב שלם, ועדיין היישובים בגבול הצפון ריקים, ואולי אפילו אותה סוכה מהתצלום העצוב, זו שבוודאי ידעה שמחת חג רגע לפני השבת הנוראה, עדיין עומדת.
כשחז"ל כינו את הסוכה 'דירת ארעי', הם נגעו בטעם המרכזי שסוכות מסמל – זיכרון יציאת מצרים והנדודים במדבר, וחיבור של דורי דורות לסיפור ההיסטורי הגדול של עם ישראל. מכאן נגזרו הלכות מידות הסוכה וכו', אבל הרעיון הוא פשוט – לצאת מהבית ולצאת מעצמנו, מהמוכר והידוע – מ'אזור הנוחות', כפי שזה נקרא היום. השבוע הזה של ישיבה בדירת ארעי נמשך אצלי ואצל חבריי ושכניי כבר שנה תמימה: בין אם מדובר בחדר בבית מלון, או בדירת ארבעה חדרים בנתניה, או בית נאה במושב רחוק מהגבול. נכון, אנחנו לא כמו מאות אלפי הפליטים מהצד השני של הגבול, שאין להם מדינה שתדאג להם ואולי גם אין להם לאן לחזור, אבל כמוהם גם אנחנו לא בבית.
דירת ארעי היא לא רק גיאוגרפיה: הרבה יותר קל לחיות בסוכה צמודה לבית, מאשר בדירה מסודרת עשרות קילומטרים ממנו. כל החיים של מפוני גבול הצפון בשנה האחרונה הם ארעיים: בתי הספר החדשים של הילדים (אם הם הצליחו להסתגל אליהם), מערכת בריאות לא מוכרת (לא קל להחליף רופא משפחה או רופא שיניים או פסיכולוג אחרי הרבה שנים), מקומות עבודה וגם נוף אחר שנשקף מהחלונות, ותחושה שהכל זמני. 'חיים על מזוודות', פשוטו כמשמעו: האם לרשום ילדים לחוגים? האם להשקיע בדירה השכורה כאשר הבית שלנו מחכה לנו? האם אפשר להתחייב לעבודה או להתחיל תהליך שדורש זמן?
אומרים שבישראל הזמני הוא הדבר הקבוע ביותר: בתחילת המלחמה, כשעוד חשבנו שמדובר בעניין של כמה שבועות, היה ברור שצריך לקחת נשימה עמוקה ופשוט לחכות שזה יעבור, אבל כשהעסק הלך והתמשך, גם הארעי נראה פתאום קבוע. משפחות החליטו שבִמקום לחכות למועד לא ידוע, עדיף להן להכות שורש במקום החדש, ושוב התגלתה היכולת האנושית המופלאה להתרגל לשינויים. התברר ששנה מחוץ לבית זו לא חופשה שמתארכת, אלא פיסה ארוכה ומשמעותית מהחיים שיכולה לשנות את הרצונות והצרכים והיכולות של כולנו. כל אלו שמבחינתם הבית הנוכחי שלהם הוא עדיין בחזקת דירת ארעי, יחזרו בסופו של דבר הביתה, וההצלחות של צה"ל מעבר לגבול מקרבות את היום הזה. אבל יש לא מעטים שכבר הפכו הזמני לקבוע, ובנו לעצמם חיים במקום אחר. גם זה מחיר שיישובי גבול הצפון יישלמו על המלחמה הזו.
כולנו ב'דירת ארעי'
במובן מסוים, כולנו חיים במציאות של 'דירת ארעי', כמו בתוך חג סוכות ארוך שלא מסתיים: המדינה שלנו נמצאת במצב המתנה, עשרות אלפי מילואימ'ניקים בילו השנה יותר זמן עם המפקדים והחבר'ה שלהם בפלוגה מאשר עם בני משפחותיהם, תלמידי בית ספר לא זוכרים מתי הייתה להם שנת לימודים מלאה, וכולנו עדיין בסוכה הסמלית, מחכים לחזור הביתה – לישראל שאנחנו מכירים ואוהבים.
בחודש מאי 2000 (לפני כמעט רבע מאה!), מיד לאחר שצה"ל נסוג מרצועת הביטחון בלבנון ולאור החשש הגדול של תושבי גבול הצפון מההשלכות של הצעד הדרמטי הזה, התקיימה בקרית שמונה ישיבה חגיגית של הכנסת. באחד מרגעי השיא של האירוע עלתה ילדה תושבת הקריה ודיברה על כך שהיא רוצה לגדול בעיר בלי אזעקות. אחריה עלו פוליטיקאים ודיברו על ביטחון ליישובי גבול הצפון, וכולם הסכימו על דבר אחד – ישראל תצטרך להגיב בחומרה על כל ניסיון פגיעה או חדירה לשטח שלה.
אני רואה את התמונות של הנפת הדגל במארון א-ראס, וההשתלטות על כפרים עויינים בדרום לבנון, וחושב לעצמי שעם כל הכבוד לתמונות החשובות האלו, תמונת הניצחון האמיתית שלנו תהיה רק אחת: ראש הממשלה והרמטכ"ל עומדים על גבול הצפון יחד עם כל ראשי היישובים, ונשבעים שמרגע זה כל תנועה חשודה, כל פרובוקציה, כל ניסיון התבססות של מחבלים, יחוסל בתוך דקות. בלי לכנס את פורום מטכ"ל, את ועדת החוץ והביטחון או את הקבינט. רק כך נוכל לא רק לחזור הביתה, אלא גם לבנות מחדש את היישובים והקהילות ואת חבל הארץ הנפלא הזה.