קצת אחרי מלחמת לבנון השנייה, שבה קריית שמונה ספגה למעלה מאלף פגזים (כרבע מהכמות שנורתה על כלל העורף הישראלי), החלה בעיר, ולמעשה בכל האזור, תנופה של בנייה והתחדשות. דווקא המלחמה הקשה, שהראתה כמה מסוכן עלול להיות ליד הגבול, סימנה את תחילת תקופת הזוהר של הצפון: 17 שנים של שקט כמעט מוחלט הביאו לפריחה חסרת תקדים של מגורים, תעשייה ותיירות. שכונות חדשות נבנו, צימרים ומלונות נפתחו, מכללת תל חי שגשגה והאזור סיפק שפע של הזדמנויות.
הכול כמובן השתנה בשבעה באוקטובר, ובשנה וחצי שבאו אחריו, בהן קריית שמונה הייתה כמעט עיר רפאים. אבל הנה הגלגל שוב הסתובב, ולאט לאט העיר חוזרת לעצמה: מחצית מהתושבים שעזבו בתחילת המלחמה כבר חזרו, והשאר – בעיקר משפחות עם ילדים שנמצאים במסגרות חינוכיות במקומות אחרים, מתכננים ברובם להגיע בקיץ.
לא רק התושבים המפונים רוצים להגיע לקריית שמונה: פתאום העיר מתחילה לעניין כל מיני אנשים. לצד מחפשי ההזדמנויות שמרגישים שסיפור 2006 יחזור על עצמו ושווה להשקיע במקום, שצפוי ליהנות מתקופת שקט ארוכה, ישנם גם הטיפוסים האידיאולוגים שרואים בטלוויזיה את התמונות של העיר הנטושה, וליבם יוצא אל התושבים ומתחלחל מהמחשבה שנקודת יישוב כל כך חשובה נמצאת במשבר קיומי (לפחות על פי מה שמשתקף בתקשורת).
הם אומרים לעצמם, וממהרים גם להכריז החוצה, שבכוונתם להגיע לעיר ולגור בה שנה-שנתיים, אולי אפילו שלוש שנים, כדי 'לסייע לה לעמוד על הרגליים'. הם מביטים על הנקודה הזו בזמן כקריטית, ואומרים לעצמם שזוהי המשימה הלאומית הפרטית שלהם. עם שק שלם של כוונות טובות ורצון אמיתי לסייע הם מתכננים את הגיחה שלהם צפונה: לפעמים זוגות צעירים בתחילת דרכם, שיום אחד יספרו לילדיהם איך בתקופה הכי קשה של קריית שמונה הם היו שם כדי לסייע, ולפעמים משפחות עם ילדים, שרואים בכך גם מעשה חינוכי שיתרום לתודעה החברתית והאנושית של הדור הבא.
אינני דובר עיריית קריית שמונה או נציג התושבים, אבל אני מרגיש די נוח לומר שהעיר שלנו מקבלת בברכה את כל מי שרוצה לגור בה. אוכלוסייה מאד מגוונת הגיעה לעיר בשנים האחרונות, וכל אחד מוסיף משהו, עוד איזה צבע לפסיפס היפה שמרכיב את החברה במקום, ולא משנה אם מדובר בצעירים שמגיעים לשכור דירה בזמן התואר, או בפנסיונרים שמחפשים מקום שקט ויפה, או במשפחות שרוצות בתים צמודי קרקע בפרוייקטים החדשים.
אבל, יש משהו לא נוח במחשבה על כך, שאנשים חושבים להגיע לכאן כאיזה פרוייקט שיקום; שרואים אותנו, את התושבים של קריית שמונה, כמקרי סעד – כאילו אנחנו בשנות החמישים והשישים, יוצאי מעברות שהגיעו לעיירת פיתוח.
כבר היו מקרים שאנשים באו וחשבו שהם מגיעים לעיר נחשלת, ובסוף התברר להם שחיים כאן טוב, ואין כאן יותר מקרי סעד מאשר, נניח, בבת ים או בנתניה. אז הם כמובן גילו שהם לא מיוחדים, והשליחות שלהם קצת פחות זוהרת ממה שהיה נדמה להם.
מחכים לכם – בתור שותפים
אל תבינו אותי לא נכון; אנחנו בהחלט צריכים אנשים. 23 אלף תושבים יש בקריית שמונה, והעיר יכולה וצריכה לקלוט עוד רבים. אין בכלל שאלה: כדי להפוך את ההתפתחות לזינוק אמיתי קדימה אנחנו צריכים עוד כוחות חזקים כלכלית וחברתית. אבל כרגע אנחנו לא צריכים פרוייקטורים, ולא קומונרים, ולא פקידי סעד מטעם עצמם שיגיעו לסיבוב בעיר, וכשיעזבו יספרו איך קריית שמונה היא מקום מקסים 'שנכנס ללב שלנו לעולם'. קריית שמונה זקוקה לאנשים שיגיעו לגור כאן, לא כי זו משימה לאומית חשובה (למרות שזו אכן משימה לאומית חשובה!), אלא כי זו בחירה טובה לחיים. הייתי רוצה לראות אצלנו אנשים שבאים כי הם מזהים את המרקם החברתי הנדיר של העיר ורוצים להיות חלק ממנו, כי הם צופים למקום עתיד מבטיח ורוצים לגדול איתו.
מאז שנוסדה, עזבו את קריית שמונה לפחות רבע מיליון אנשים שבשלב כזו או אחר בחייהם קראו לה 'בית'. הנתון המדהים והכואב הזה מספר את הסיפור של המקום: לאורך השנים היו כאן הרבה יותר מדי אנשים שבאו לשנתיים-שלוש, ופחות מדי אנשים שנשארו לבנות כאן חיים. כאלו אנחנו צריכים.
ובכל זאת יש כאן פרוייקט לאומי, והוא גדול: אחד מכל שמונה בתים בקריית שמונה נפגע בצורה כזו או אחרת במהלך המלחמה, כולל עשרות בתים שנהרסו לגמרי. הסכומים הדרושים לשיקום הם אדירים, והמדינה (איך לא) לוקחת את הזמן ומפעילה את המנגנונים הבירוקרטיים שלה, שרואים בעיקר מספרים ולא אנשים.
בנוסף, יש איזו נטייה לחשוב שעיר היא כמו מחשב או טלפון שאפשר לכבות ולהדליק וזה יחזור למצב הקודם. אז לא, מערכת חינוכית שלא עובדת למעלה משנה לא חוזרת פתאום לתפקוד מלא או אפילו קרוב לזה, ובעלי עסקים לא המתינו שנה וחצי עם אפס פדיון כדי שיום אחד המלחמה תסתיים.
עכשיו צריך לפתוח עסקים חדשים, למשוך אנשים חדשים (כאמור, כאלו שמתכוננים לחיות כאן באמת), ויחד עם המנהיגים המקומיים להפוך את הזמן הזה לנקודת התחלה של תקופת שגשוג חדשה. כרגע צריך הרבה מאד אופטימיות כדי לראות את זה קורה, אבל אנחנו כאזרחים חייבים לדרוש את זה. אז בואו צפונה, מחכים לכם כאן, אבל רק בתור שותפים.