מה יישאר כאן בסוף המלחמה? מאות רבות של משפחות שבורות לב שאיבדו את אהוביהם, אלפי משפחות שיצטרכו לעזור לבניהן להתמודד עם פציעה קשה ונכות לכל החיים, עשרות אלפי חיילים ואזרחים שחווים תגובת קרב ופוסט טראומה, יישובים שלמים שיצטרכו לקום מחדש, לפעמים ממש מאפס, ומדינה שלמה שתשאל איך כל זה קרה לה.
ועוד לפני המבט קדימה, לשנים הקרובות שיבואו והמציאות שמשתנה מול עינינו, שתדרוש מאיתנו שוב מחירים גבוהים, לעיתים בלתי נסבלים, בתמורה להגנה על גבולות ישראל ושיקום הצבא, אנחנו נעשה את חשבון הדמים הבלתי נמנע. נראה מי נפל ומי נפצע, מי הקריב, מי התייצב לדגל ביום פקודה ומי השתמט, מי עזב את משפחתו וחייו למשך חודשים ארוכים, ומי חי בפחד כל דקה מדפיקות בדלת או טלפון נושא בשורות רעות, ומי ישן בלילות שנת ישרים. ברשימה הארוכה והעצובה הזו יהיו חילונים ודתיים, שמאלנים וימניים, יהיו בה אנשי מרכז הארץ לצד אנשים מהפריפריה. יהיו בה עניים ועשירים, דרוזים ונוצרים, עולים חדשים וילידי הארץ – אבל לא יהיו בה כמעט חרדים.
אין סוגיה או נושא פוליטי שעברו שינוי כל כך קיצוני בדעת הקהל מאז פרוץ המלחמה כמו גיוס החרדים. זה כבר לא נושא שאנשי שמאל חילונים מנפנפים בו מול הימין, ובעיקר מול המפלגות החרדיות, או עוד סוגיה ביחסי דת ומדינה שלא נראית רלוונטית ומדי פעם עולה וזוכה לצקצוקים – היום זה קונצנזוס, והמובילים בדרישה לשוויון בנטל מגיעים מלב הציונות הדתית.
לשמחתי, אני מכיר לא מעט חרדים, ואת חלקם אני מחשיב גם כחברים טובים. כבר כמה פעמים כתבתי כאן על כך שאין שום סיכוי שאותם אנשים נחמדים ובעיקר ילדיהם, יתגייסו לצבא. לצערי, זה לא השתנה. מה כן השתנה? בדיונים שלנו על גיוס ושוויון בנטל הם כבר פחות בטוחים בעצמם, פחות ממהרים לשלוף כל מיני טיעונים, והרבה יותר נבוכים מול המציאות. כשאנחנו נפגשים הם שואלים בחשש מה שלום הבן או החתן שלי, שנמצאים במילואים. הם כבר יודעים היכן פועלים הכוחות ומה המשמעות של שירות כזה.
אבל אצל הרבנים ונציגי הציבור שלהם, כמו מאומה לא קרה: אותה היהירות, אותה ההצדקה האוטומטית למצב הנורא שבו אנחנו משלמים בחיינו, בגופנו ובשלמות משפחותינו, בעוד הם ממשיכים לחיות כאילו כל המלחמה הזו היא עסק של מישהו אחר. במלחמה הזו מושג 'תורתו אומנותו' רוקן לגמרי מתוכנו: כאשר דמויות כמו הרב אבי גולדברג ז"ל מירושלים והרב אבירם חריב ז"ל מדולב נמצאות ברשימת הנופלים יחד עם מורים, רבנים ותלמידי חכמים מהשורה הראשונה שניצלו כל שנייה פנויה במהלך השירות ללימוד, הטיעון החרדי על פגיעה בלימוד התורה הופך ללא רלוונטי.
יש לי תחושה שאם נושיב את אותם תלמידי חכמים בני הציונות הדתית שבעל כורחם התגייסו למילואים מול בחורי ישיבות חרדים ונבחן ידע והבנה – לא נצליח לנחש מי ממית עצמו באוהלה של תורה, ומי יודע גם להגן על העם שלו בעת מלחמה.
כשתקום כאן ממשלה שלא תלויה בחרדים
אז אחרי ש'לימוד תורה מגן על ישראל', 'אי אפשר גם ללמוד וגם להילחם', 'לצבא ממילא אין מה לעשות עם החרדים', 'לא צריך כל כך הרבה חיילים' וכל הטיעונים המומצאים האחרים הפכו ללא רלוונטיים,
מה נשאר מכל התירוצים והטענות של החרדים? החילון שהצבא כביכול גורם לו: "אני רואה את המחיר שהם משלמים ביציאה מהדת", אמר ח"כ יצחק פינדרוס, "וזו התשובה לשאלה למה אני לא נמצא שם". אני מציע לכל מי שמשתמש בטיעון הזה לבדוק כמה חרדים וחרדיות עוזבים מדי שנה את הדת מבלי ללבוש חאקי אפילו דקה אחת.
ההבדל הוא שכשילד חרדי יוצא בשאלה מיד מתנכרים לו כדי לשמור על שם המשפחה, ובציונות הדתית זה לא קורה – עם כל הכאב, המשפחות נשארות שלמות ומכילות ואוהבות. בסופו של דבר העניין יותר פשוט: החרדים שאינם מתגייסים, מתוך פחד שהילדים שלהם, אילו התגייסו, ימותו ויפגעו בקרב, מעדיפים שמישהו אחר שיעשה זאת במקומם.
לעמדה הזו יש מחיר, ולדעתי הוא יגיע בקרוב: כאשר תקום כאן ממשלה שלא תלויה בחרדים, תהיה נכונות אמיתית לשנות את המציאות מבחוץ – חוק גיוס אמיתי, סנקציות כלכליות משמעותיות, וצעדים שיגררו צעקות על 'אנטישמיות' ו'גזירות אנטיוכוס' שהפעם כבר לא יתקלו באמפתיה. גם אז, אגב, אפילו אם יצטרכו להתקיים על לחם ומים, בישיבות רבות יקרעו את צווי הגיוס.
החברה החרדית התמודדה בשנים האחרונות עם אירועים בסדר גודל עצום: כניסת הרשתות החברתיות והעמקת התלות באינטרנט, שמציבים אתגר יומיומי להתבדלות החרדית. גם תקופת הקורונה חשפה עימות חסר תקדים בין חוקי המדינה להוראות הרבנים (זוכרים כיצד ראש הממשלה בעצמו התקשר לנכדו של הרב קנייבסקי וביקש ציות להוראות החירום?). ואסון מירון חשף לעיני כל את הסכנה שבעסקנות ובחדירת הפוליטיקה אל כל תחום מקצועי.
ועכשיו מערערת המלחמה המתמשכת, על התפיסה החרדית, ובעיקר מטלטלת את התפיסה של הציבור הדתי לאומי והחילוני כלפי החרדים, וזאת בנקודה הרגישה ביותר – גיוס לצה"ל. חייבים לומר, שבינתיים החומות עוד יציבות, והתהליך של 'ישראליזציה' של הציבור החרדי לא ממש מתרחש, מה שמותיר אותנו לתהות אם אחרי כזו מלחמה השינוי לא קורה – האם הוא יקרה אי פעם?
בינתיים, כל הבקשות והתחינות שלנו לאחינו החרדים להיכנס תחת האלונקה, תרתי משמע, נופלות על אוזניים ערלות ולב אטום, ובכל זאת נותרה בקשה שהם כן יכולים למלא: אל תטיפו מוסר, אל תמציאו תירוצים, אל תתנשאו לחינם ואל תשתמטו במצפון נקי מדי.
קצת בושה, בבקשה.