בואו נערוך לרגע תרגיל מחשבתי כואב, מוזר אבל נחוץ: נניח לרגע, רק לרגע, שטבח שמחת תורה לא היה מתרחש. המודיעין הנכון היה מתקבל בזמן, הקבינט היה עורך ישיבה ומקבל החלטות לנטרול האיום, צה"ל היה נערך למתקפה ובולם אותה, ואת תקופת החגים של תשפ"ד היינו עוברים במה שנקרא 'מתיחות ביטחונית', לא יותר.
כמובן שלא ניתן לדעת מה היה קורה אילו, ומלבד טבח שמחת תורה עוד אינספור אירועים היו יכולים להתרחש (גם אם לא כאלה דרמטיים ונוראים), אבל אם נחזור שנה אחורה, להושענא רבה 6 באוקטובר, בטח נוכל לזכור שהנושא שהעסיק אותנו יותר מכל היה הקרע בעם. זה קרה על רקע הרפורמה המשפטית, אבל לא רק. נכללו שם ענייני דת, כלכלה, מוצא עדתי, אמונה וגיאוגרפיה; ובכל יום נמצא טריגר אחר שילהיט את הוויכוח ויעמיק את השבר.
כל זה אמור היה להסתיים בשבת השחורה של שמחת תורה, וכך גם קרה. כבר בימים הראשונים של המלחמה, כאשר אנחנו עדיין תחת ההלם של האירועים, התבהר לכולנו שהאוייבים האמיתיים שלנו לא נמצאים בצד השני של המפה הפוליטית, אלא בצד השני של הגבול. אבל אנחנו, כאמור, מדמיינים עולם שבו שמחת תורה היה יום חג רגיל, וכשאני עושה את זה, אני מגיע למסקנה שללא המלחמה, השנה הזו הייתה עלולה להיות שנה שבה היו נשברים שיאים חדשים של שנאה וקרע פנימי, ואין לדעת לאן הם היו לוקחים אותנו. הדיבורים המפלגים על 'מדינת ישראל ומדינת יהודה', אי ציות אזרחי, סרבנות מיסים וגיוס, שנשמעו פעם כל כך מופרכים וילדותיים, היו הופכים לכמעט ריאליים. אף אחד לא הצליח (או אפילו ניסה) לעצור את העגלה הזו בדרך לתהום.
בשבועות הראשונים של המלחמה חשבתי לעצמי שאם יש דבר אחד חיובי במצב הזה, הוא שלפחות המשבר הפנימי הגדול מאחורינו. ההתגייסות המופלאה של כל חלקי העם למען המפונים והלוחמים, שותפות הגורל החזקה בין קיבוצניקים למתנחלים, בין תושבי המרכז לפריפריה, אפילו התמונות הראשונות שדיברו על גיוס מיוחד של צעירים חרדיים לאור המצב (שהתבררו אחר כך כלא ממש רציניות) – כל הדברים האלו נתנו תחושה שהזעזוע הגדול שעברנו גרם לנו להתעשת ולהבין כמה רחוק הלכנו בדרך המסוכנת של הפילוג, ואיזה מחיר בלתי נתפס שילמנו על הזכות להרגיש צודקים.
אחר כך זה השתנה. אותם קולות, אותם קמפיינים, אותה תחושה שהישראליות שלנו היא משחק סכום אפס – הרווח שלי הוא ההפסד שלך, ולהיפך. לפני כמה ימים נתקלתי באחת הכותרות העצובות והמדכאות ביותר שקראתי בזמן האחרון (וכאמור, יש תחרות קשה...): רק רבע מהישראלים חושבים שרמת הסולידריות בחברה שלנו עלתה מאז תחילת המלחמה. רבע – זה הכל! כששאלו אותה שאלה חודשיים אחרי תחילת המלחמה, יותר מחצי מהישראלים חשבו שאנחנו במקום טוב יותר מבחינה חברתית. אבל עם הזמן זה חזר לרמות של שישה באוקטובר. זה נתון שהוא כמעט בלתי יאמן: הרי בשנה האחרונה ראינו כיצד עשרות ומאות אלפי ישראלים הציפו את המדינה הזו בנתינה – מי בהתגייסות למילואים ומי במפעלי תרומות אדירים, ונחשפו אינספור סיפורי גבורה והשראה.
לחקור איך הגענו שוב לפילוג
אז איך חזרנו לאותו פילוג? השאלה הזו חייבת לעמוד במוקד חשבון הנפש של כל יהודי ביום הכיפורים הזה. יותר מבכל שנה אחרת שחוויתי בחיי הלא מאד קצרים, יום הכיפורים הנוכחי מקבל משמעות חדשה. פתאום התפילות והפיוטים שבמשך שנים נתנו תחושה כאילו נלקחו מעולם דמיוני ורחוק, מקבלים משמעות חדשה ומצמררת. המיתות המשונות של 'ונתנה תוקף', שלא באמת התעמקתי בהן, הופכות לנבואות נוראיות: "מי במים ומי באש... מי בחרב ומי בחיה... מי בחניקה ומי בסקילה" – איזה תיאור נורא של הגיהינום של שמחת תורה בעוטף עזה, היום השחור ביותר של העם היהודי מאז השואה. ואז מגיע הווידוי, התחינה כלפי הקב"ה שיסלח ויכפר על "חטא שחטאנו לפניך בטומאת שפתיים", ועל כחש וכזב ועל לשון הרע.
ואני חושב על אותם יהודים שבמשך כל השנה עושים באופן מודע את הדברים האלו, ואחראים באופן ישיר להעמקת הקרע והגברת הלהבות. ביום הכיפורים הם יכו על החזה ואולי אפילו יתפללו בכוונה גדולה. ואני שואל את עצמי, כיצד הם לא מתביישים? הרי ישנם אנשים שכל פועלם מתמקד בדיוק בניסיון לפלג, אנשים שמרוויחים משנאה ומטפחים אותה - האם לדעתם הקיטל הלבן זה מה שיציל אותם ביום הדין? כשהם יאמרו 'אשמנו, בגדנו', האם יתכוונו לכל עם ישראל שנדרש לחשבון מול בורא עולם, או שהם יבינו את תפקידם ומקומם בסערה שבה נתון עם ישראל?
לאורך השנה האחרונה שמענו כמה וידויים של אנשים שמכים על חטא כשהם מספרים על חלקם בשיסוי של החברה הישראלית לפני שמחת תורה. אני תוהה האם התשובה שלהם שלמה והיום הם פועלים לתיקון ואיחוי.
גם בשנה הזו, הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועים שקדמו לטבח תעמוד על סדר היום הפוליטי והציבורי. מאד חשוב לחקור את תפיסת הדרג המדיני, ומוכנות הצבא ותפקוד המודיעין, ולנסות למנוע את האסון הבא. אבל חשוב לא פחות להבין כיצד הגענו לשבר החברתי הגדול, ולעשות הכל כדי שביום הכיפורים הבא יהיה לנו קצת פחות על מה לבקש סליחה.