בצד שמאל של המפה הפוליטית הישראלית, יש המון תסכול בשבועות האחרונים: גם כאשר המדינה נמצאת בתקופה הקשה בתולדותיה, כשהיא מותקפת מכל חזית, עומדת בפני משבר כלכלי ולא מצליחה לפתור את בעיותיה הפנימיות – עדיין אין סחף של דעת קהל שמאלה מהליכוד. יותר מזה, ככל שהמצב נמשך, כך התמיכה בקואליציה הולכת ומתייצבת לרמות של לפני שמחת תורה השנה. איך מסבירים שם את התופעה הזו? הם טוענים שאין אופוזיציה אמיתית בישראל, שחברי כל הסיעות באופוזיציה לא באמת מאתגרות את הממשלה, ולא מצליחות להלחיץ את הקואליציה היציבה של שישים וארבעה מנדטים.
אבל בישראל כמובן הכל חייב להיות הפוך – דווקא יש אופוזיציה, אבל היא פשוט לא במקום הנכון: האופוזיציה האמיתית לראש הממשלה ולפעילות הממשלה מגיעה דווקא מתוכה – שני שרים בכירים מאד, שר האוצר (ושר במשרד הביטחון!) בצלאל סמוטריץ' והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, הם שמובילים אותה. שתי המפלגות שלהם, 'הציונות הדתית' ו'עוצמה יהודית', שרצו יחד בבחירות, אמנם מתנהגות כמו מפלגות נפרדות, נדגמות בסקרים כמפלגות נפרדות ולפעמים אפילו עוקצות אחת את השנייה כמו מפלגות נפרדות, אבל בעניין אחד הן נראות ישות אחת – הביקורת העוקצנית, לפעמים חסר המודעות העצמית, כלפי הקואליציה והממשלה שבהן הן חברות.
אחרי התגובה של ישראל לליל הכטב"מים האיראני באפריל, בן גביר פתח את הבוקר בציוץ 'דרדל'ה', כלומר לגלג על פעילות חיל האוויר והגדיר אותה כתגובה חלשה ומגוחכת (עם דימוי ספורטיבי מעניין לכשעצמו). קשה לי לחשוב על מקרה של ממשלה בעולם, ששר בכיר שלה מתבטא כך נגד פעולה משמעותית כל כך, ועדיין נשאר על כסאו יותר מיום-יומיים. כשהכטב"מ החות'י נפל בתל אביב הוא כבר כתב "כשמכילים ירי על שדרות וקריית שמונה מקבלים ירי על תל אביב". מי בדיוק 'מכילים'? איזה מן גוף מסתורי אחראי על ההכלה הזו?
לעומת בן גביר, שמתמחה בציוצים קצרים ופרובוקטיביים, סמוטריץ' נוטה יותר לניתוח מדיני: הוא אמנם חתום על הציוץ "ישראל לא צריכה להגיב לנסראללה, ישראל צריכה לחסל את נסראללה", אבל גם "אין דרך להחזיר את הביטחון ליישובי הצפון ללא מלחמה שתשמיד את חיזבאללה, תכבוש את דרום לבנון מחדש ותחזיר את רצועת הביטחון", ואם כבר מחזירים את הגלגל ההיסטורי לאחור, אז גם בדרום: "רק חידוש התיישבות יהודית בעזה ינטרל את חמאס", הוא אמר.
אנחנו משפשפים עיניים מול ההצהרות האלו ומנסים להבין – מי זו אותה 'ישראל'? על איזו מדינה מדובר? איזו ממשלה אחראית לעניין? היכולת של שני השרים האלו לנתק את עצמם מהחלטות ומדיניות שהם חתומים עליה ונושאים באחריות מיניסטריאלית כחברי ממשלה, ממש מעוררת השתאות.
יאמרו אנשים, ובצדק, שריבוי דעות הוא דבר לגיטימי ואף נחוץ, וממשלה רצינית חייבת לקיים דיונים מעמיקים ולתת ביטוי לכל עמדה, אבל סיסמאות והצהרות ברשתות החברתיות זה הכל, חוץ מדיון מעמיק.
אם זו עמדתכם הכנה - שימו את המפתחות
נראה ששני הבכירים בקואליציה הזו לא ממש מבינים מהי אחריות. אנחנו במצב מלחמה, וכל חייל ומפקד יודע בדיוק מי נמצא תחת אחריותו ומתנהג בהתאם. אבל משום מה שרים לא מבינים זאת. מישהו יכול לתאר לעצמו בית ספר שבו מורים מלכלכים על המנהל? קבוצת כדורגל שבה שחקנים מבקרים בתקשורת את המאמן? חברה מסחרית שבה הסמנכ"ל מסביר בסדרה של ציוצים מדוע הדירקטוריון גרוע? דברים כאלה מגיעים תמיד עם מכתב התפטרות. אבל בממשלה הזו לא צריך להתפטר (מלבד גלית דיסטל אטבריאן שהבינה שאין לה כל השפעה ועזבה את משרד ההסברה), ולאחר שסמוטריץ' ובן גביר גילו שראש הממשלה נתניהו לא ממש סופר אותם ואת התוכניות שלהם, הם הפכו לפרשנים וטוקבקיסטים, מעין משקיפים ביקורתיים.
ויש עוד זווית כאן: אם נציגי האופוזיציה שבתוך הקואליציה באמת מתכוונים למה שהם שאומרים, ומזהים מחדלים ואסונות - איך הם בכלל יכולים לשבת בתוך ממשלה כזו? לא מדובר כאן בחילוקי דעות בנוגע לתקציבים או נושאים שאפשר להתפשר עליהם במסגרת המשחק הפוליטי – אלו תפיסות, ששותפים להן לא מעט חלקים בציבור, שנוגעות להחלטות ותהליכים קריטיים. אם הם מאמינים שיש כאן סכנה ממשית למדינה, הרי שזהו ממש חוסר אחריות מצידם להמשיך ולהיות על הספינה שמנווטת אותנו לשם.
זה נראה קצת לא רציני מצדם של סמוטריץ' ובן גביר (וחברי מפלגותיהם) להרים דגלים אדומים, לנופף בקטסטרופות, ובסוף להישאר בממשלה. התירוץ, או הסיבה של 'זה עדיף על האלטרנטיבה' - תירוץ שבדרך כלל נכון בפוליטיקה – לא תופס כאן הפעם. אתם באמת חושבים שיש דרך אחרת לגמרי שבה המדינה צריכה ללכת? אתם באמת מאמינים שהמדיניות הנוכחית בנושאים קריטיים לעתיד המדינה מובילה לאסון? או שזו דרך מקורית לסחוט כמה לייקים?
אם זו עמדתכם הכנה - שימו בבקשה את המפתחות. בלי לאיים, בלי לתרץ. ואם אתם לא מתפטרים ומפילים את הממשלה הנוכחית, אז יש רק דרך אחת לראות את זה – אתם מסכנים ביודעין את ביטחון מדינת ישראל.