מי יזכור אותך, יהלי?

בסוף השבוע שעבר, במהלך רפרוף מהיר על כותרות אחד העיתונים, העיניים שלי נתקעו על ידיעה לא מאד גדולה באחד העמודים הפנימיים: "נפטרה יהלי גור שנפצעה בפיגוע בכרכור". בגוף הידיעה הזכירו את פיגוע הדריסה בצומת כרכור, שבו נפצעו כארבעה עשר אנשים. אפילו תמונתה של יהלי גור הי"ד לא הופיעה בכתבה הזו. ניסיתי להיזכר במה מדובר, הרי מאז עברנו כל כך הרבה אירועים כך שפיגוע עם פצועים 'בלבד' לא ממש זוכה לתשומת לב תקשורתית וציבורית. אולי זה טבעי, במדינה שבה מחליפים רמטכ"ל, מנסים לפטר יועצת משפטית, חטופים נוסעים לבית הלבן, פיגועים ביהודה ושומרון ובחיפה, וכמעט מפרקים ממשלה על חוק גיוס -  וכל זה בשבוע רגיל למדי, היא לא מקום שמסוגל בכלל לזכור משהו. אנחנו רצים בין אירוע לאירוע, לא ממש יכולים לעצור לרגע ולהבין את המשמעויות של כל מה שקורה כי מיד מתרחש עוד משהו קיצוני.

ובכל זאת, כשראיתי את הידיעה הזו ונזכרתי בפיגוע, משהו דחף אותי לבדוק מי זו יהלי גור, שעבורי ועבור המוני ישראלים היא רק שם, אפילו בלי תמונה.

ואז גיליתי נערה בת שבע עשרה, וכבר מהתמונה היחידה שפורסמה היא נראתה כמו משהו מיוחד: פנים יפות, מוארות בחלקן על ידי השמש, שיער קלוע לצמות קטנות, נראית כמו באמצע טיול או כמה ימים מחוץ לבית, ובעיקר  - עיניים כחולות-אפורות שמביטות ישר למצלמה, ונכנסות ישר אל תוך כל מי שמביט בתמונה. אחר כך קראתי את סיפור חייה ואת מה שנכתב עליה, והכל התאים למבט הזה. תלמידת כיתה י"א שלומדת פילוסופיה, לא פחות, ומתעניינת בעולם הזה ובמה שקורה סביבה: ״אני מתחברת לנושאים של אמונה, רוחניות, גם היהדות והתפיסה של היהדות לאלוקים, והפילוסופיה של הנפש, החיבור בין הגוף לנפש, משמעויות ואמת וההבדל בין השפה והדיבור", היא כתבה לא מזמן. "ההבדל בין משמעות המילים ובין המחשבה, השימוש, הדיוק והביטוי של השפה. ממש מעניינים אותי הגבולות של הזמן והזמן עצמו". נותרתי חסר מילים מול התבונה והבגרות של הנערה הזו - לא הרבה מבוגרים יכולים לנסח כזו מחשבה בהירה ועמוקה.

ולצד המחשבה והחקירה, היה גם את עולם המעשה שלה: יהלי היתה מדריכה בתנועת השומר הצעיר – אולי לא המקום המיידי שבו מדברים על 'התפיסה של היהדות לאלוקים'. אבל אצל יהלי זה כנראה הסתדר, כי כשהעמקתי מעט את החיפוש, גיליתי תצלום של אוסף ברכות ואיחולי החלמה שכתבו החניכים שלה כשעוד הייתה תקווה שתתאושש. זה לא ממש מפתיע, אבל מאותם בריסטולים מצויירים משתקפת בעיקר אהבה גדולה למדריכה, שנגעה בחייהם של החניכים הצעירים עם השילוב של רצינות וצחוק, שאותו אפשר לזהות מיד מהתמונה.

לדפדף אחרי ידיעות כאלו

בתגובות ברשת לידיעה אנשים מדברים על 'חיים שלא התחילו' ו'היא לא הספיקה לעשות כלום'. אבל אני מביט שוב בתמונה וקורא את הסיפורים, ואז חושב שהיא הספיקה לא מעט. יהלי גור הי"ד הייתה בן אדם שחייה חיים שלמים ומלאים, שבזמן הכל כך קצר שלה כאן הספיקה לעורר התפעלות והשראה במי שהכיר אותה. ואז אני חושב על האובדן העצום של המשפחה, וגם על האובדן של כולנו – איזה בן אדם הפסדנו כאן.

יותר מאלפיים שמות התווספו מאז שמחת תורה לספר הזיכרון הלאומי; את רובם אפילו לא שמענו. כמו פצועי הפיגוע בכרכור, גם פצועי צה"ל והפצועים האזרחיים הם מספר שמדוּוח לאחר אירוע ונכנס אחר כך לסטטיסטיקה הכללית, שעומדת על כשניים עשר אלף. רק מי שמכיר מקרוב אדם כזה יכול להבין איזו טלטלה עוברים הוא ומשפחתו וקרוביו, וכמה קושי וסבל מסתתרים מאחורי דיווח יבש ברדיו או כמה שורות בעיתון.

אולי בגלל זה עדיף לנו לדפדף אחרי ידיעות כאלו. הרי לא הכרנו את יהלי גור, וסביר להניח שלא היינו פוגשים אותה בכל חיינו. והנה, כאשר שם אחד הופך לתמונה ואז לסיפורים, פתאום מגיע כאב שאולי לא היינו מוכנים אליו. אז די ברור מדוע אנחנו לא יכולים לפתוח את הלב והנפש לכל כך הרבה שכול ועצב: כשראיתי את שרון, אשתו של הרמטכ"ל היוצא הרצי הלוי, נושאת על זרועותיה עשרות צמידי זיכרון שקיבלה ממשפחות שכולות, לא הבנתי איך אפשר לשאת את זה – עוד סיפור ועוד חייל ועוד חיים צעירים שנגדעו. אולי לא כל אחד מאיתנו יכול להיות שרון הלוי או אינספור האנשים שהתגלו בגדולת ליבם בשנה וחצי האחרונות, אבל כולנו יכולים וצריכים להקדיש זמן, אפילו מעט, כדי לכבד את מי שנלקח כחלק מהמערכה הגדולה של העם הזה על עצמאותו וארצו. 

יהלי גור הי"ד, בת 17 מפרדס חנה, נערה עם חלומות גדולים שחייה חיים מלאי עשייה ויופי – גם אם לא הכרנו, לא נשכח אותך.

יהי זכרך ברוך.