משימה לישראלים: להגן על יהודי העולם במקומם

לא באמת היינו זקוקים ללילה המפחיד של אוהדי מכבי ת"א באמסטרדם, או לאבטחה חסרת התקדים של נבחרת ישראל בפריז, כדי לדעת שלהיות היום יהודי, ובעיקר ישראלי, במערב אירופה, עלול להיות עניין לא נעים. זה נכון כבר שנים. לא צריך לגור בבריסל או טולוז או רוטרדם, כדי להכיר את השינויים הדמוגרפיים באירופה, ואת הדור החדש של ילדי המהגרים ממדינות האסלאם. מהומות כאלו מתרחשות אפילו בלי קשר לישראל. אבל כשאנחנו בתמונה, בטח ובטח בזמן מלחמה רב-זירתית, הכול מתנקז לשנאת ישראל וגם לאנטישמיות.

מול התמונות המפחידות האלו, האינסטינקט אומר מיד לא לנסוע לשם. "אירופה נכבשה", קובעים כאן בנחרצות, "רק עניין של זמן עד שלונדון ופריז יהיו מוסלמיות. אין לנו מה לחפש שם". גם בלי להתיימר להיות מומחה בדמוגרפיה של אירופה אפשר להבין את החשש. אבל עם כל הכבוד - אמסטרדם היא לא איסטנבול, צרפת היא לא טורקיה, ואירופה היא לא מצרים או ירדן. נכון, רצוי להיזהר באופן מיוחד, אולי אפילו להצניע את הישראליות שלנו (עד כמה שזה כואב), אבל אנחנו לא יכולים להסתגר מהעולם. לא כלכלית, לא תרבותית ולא ספורטיבית.

ואחרי העצות והדרישות מהישראלים, מגיעה הקריאה גם ליהודים שחיים באירופה: אין לכם מה לחפש שם, תעלו כבר לישראל! כמובן שזו לא פעם ראשונה ששומעים את ההמלצה החד משמעית הזו. אחרי כל תקרית אנטישמית או חלילה פיגוע קטלני שמכוון אל הקהילה היהודית, אחרי כל מחקר שמתפרסם ומספר על עלייה באנטישמיות, אחרי כל הפגנה פרו-פלשתינית גדולה באחת מבירות מערב אירופה, אנחנו עדים לפוליטיקאים, עיתונאים וסתם טוקבקיסטים שמציעים את פתרון הקסם שאין בלתו: תעשו עלייה.

כמעט מיותר לציין שבתור יהודי, ציוני וישראלי, אני שמח מאד עם כל יהודי שבוחר לעלות לארץ, בלי קשר למניעים או לסיטואציה הפרטית שלו, ובכל זאת יש משהו שקצת צורם לי בקריאה הנחרצת הזו.

ראשית, ההקשר ההיסטורי: עד כמה שלא נעימה, ולעיתים אלימה ומסוכנת הסיטואציה של ישראלים ויהודים באירופה, ועד כמה שמפתה להשוות, השנה היא לא 1938. זהו לא ליל הבדולח, והנאצים לא עומדים לתפוס את השלטון. יהודי אירופה לא עומדים בפני הכרעה גורלית על חייהם – מה שהיה מבטל כל טיעון בעד הישארות - אלא מתמודדים עם מצב לא פשוט שעלול להסלים.

לקרוא להם לעלות מיד ארצה זה לומר להם לעזוב את החיים המוכרים, את הסביבה והשפה ונופי הילדות, את הפרנסה והשגרה והחברים, ולהתחיל כמעט הכל מחדש. נכון, כבר מאה וחמישים שנה שזה מה שעושים יהודים, אבל תמיד זה מסובך, ובמיוחד עכשיו, כשישראל נמצאת באחת התקופות הקשות בתולדותיה. הטיעון 'עזבו את פריז המסוכנת, ובואו לישראל, כי חוץ מטילים, פיגועים, מילואים וכטב"מים - מאד בטוח כאן', הוא לא מאד מוצלח כרגע, ואפילו יש קצת חוצפה בקריאה ליהודים לנטוש חיים שלמים, ולהשאיר מאחור את מי שלא יכול להגיע.

'תגלית' בכיוון ההפוך

אז מה בכל זאת? האם אנחנו אמורים להביט על אחינו בקהילות היהודיות ברחבי אירופה ולומר שעם כל הכבוד זו לא בעיה שלנו? אני לא חושב. יש מה לעשות, אבל זה דורש יוזמה ויצירתיות, ובעיקר רצון לחזק את הקשר ואת שותפות הגורל בין ישראל לתפוצות.

בואו נניח שישראל תשתמש במשאבים העומדים לרשותה (משרד התפוצות, מכירים כזה דבר?) כדי להרים פרוייקט מיוחד: כמו פרויקט 'תגלית' המפורסם - רק הפוך. לא אמריקאים ואירופאים שבאים לישראל, אלא כאלה שעושים את המסלול בכיוון השני: צעירים ישראליים שמסיימים צבא, וממילא נוסעים לטיול ארוך במזרח או בדרום אמריקה, יעשו את העצירה הראשונה שלהם באירופה: במשך חודשיים-שלושה הם יהיו בשליחות של ליווי בקהילות יהודיות. לא חיילים, לא שוטרים, אבל בהחלט נוכחות אזרחית של יוצאי צבא, שתדאג להיות בכל המקומות המועדים לפורענות: למשל מוסדות חינוך, בתי כנסת, מפגשים של בני עקיבא, ואירועים של הקהילה היהודית.

זו לא תהיה כמובן הפעלה רשמית של כוח במדינה זרה, אלא מעין שירות לאומי, שבמסגרתו הצעירים שלנו גם יסייעו בתחושת הביטחון, וגם יקדמו קשרים חדשים בין ישראל לקהילות בתפוצות. את המימון אפשר להשיג מגופים כמו הסוכנות היהודית, ארגונים שונים בתפוצות ותורמים פרטיים, שיהיו שמחים להיות שותפים במיזם כזה.

אם ינוהל נכון, זה עשוי להיות פרוייקט יוצא דופן ואפקטיבי, שיראה לעולם וגם לעצמנו שמדינת ישראל היא הכתובת (גם אם לא מקום המגורים) לכל יהודי בעולם.