לפני די הרבה שנים, ישבו כמה פרופסורים ידועים ומוכרים למדעי המדינה סביב שולחן לארוחת צהריים באחד מכנסי האגודה הישראלית למדע מדינה. אחד מהם, מחוקרי המשטר בישראל, אמר לחבריו לשולחן: "אני מודאג". "ממתי אתה מודאג?", שאל אותו אחד מחבריו. הוא ענה מיד ביושר: "מאז 1977".
בעוד כשנתיים יצויין כבר יובל חמישים שנים למהפך הפוליטי. הפוליטיקה הישראלית עברה מאז שינויים מפליגים, תהפוכות רבות. אבל יש דבר אחד קבוע, מתמיד ויציב: הדאגה חסרת היסוד לדמוקרטיה.
השבוע האחרון נפתח בהתרעה חריפה בניסוחה של נשיאי האוניברסיטאות בישראל מפני פיטורי היועמ"שית שתוארו כ'סכנה חסרת תקדים לשלטון החוק במדינת ישראל'. עשרה נשיאי מכללות נוספים יצאו בהתרעת העתק-הדבק כשהפעם מדובר ב'סכנה משמעותית ומהותית לשלטון החוק במדינת ישראל'. טוב, אי אפשר להעתיק מילה במילה. בשני המכתבים תוארה היועמ"שית כ'שומרת הסף החשובה ביותר' לשלטון החוק, לדמוקרטיה, לזכויות ולכל הרשימה המרכיבה דמוקרטיות. כך קיבל המושג המקושקש 'שומר הסף', שהתפתח כמניפולציה של תומכי שלטון המשפטנים, גושפנקא מבכירי האקדמיה.
החותמים בטבעת האקדמיה השבוע היו צעירים מאוד כאשר אבותיהם האקדמיים הביעו את דאגתם מהמהפך הפוליטי של 1977. ולא שהם המתינו אז שנה שנתיים לראות לאן מועדות פני השלטון החדש. הביקורת והדאגה החלו כמעט מייד (הדברים מוצגים בהרחבה במחקרם של אורי כהן ואיתן אורקיבי, 'אוניברסיטה ושלטון – משותפות לעימות: האליטה האקדמית וניסוח הביקורת למהפך 1977'). זה לא שהביקורת אז הייתה רק דומה למה שקורה כבר שנים רבות באקדמיה עד לימינו. מדובר במונחים זהים לחלוטין.
ההבדלים בין מחנה השמאל לשלטון החדש שעלה במהפך תוארו במונחים 'הטוב' מול 'הרע'; 'הרציונלי' מול 'האמוציונלי'... 'הגישה המדינית המתונה' מול 'אפוקליפסה עכשיו'. החשש והחרדה היו מ'עליית דיקטטורה דתית-לאומית המטיפה למיסטיקה נבואית של לאומנות וגאולה דתית; דיקטטורה המבוססת על השתלטות מסוכנת של מיעוט קטן דתי על רוב חילוני'. המדהים הוא שהביקורת החריפה הזאת החלה כמעט בן לילה. כאן מדגישים החוקרים כי כל זה נעשה "מבלי שהשליטים החדשים נקטו במהלכים מוסדיים מכוונים לפגוע באחד מרכיבי הזהות של האקדמיה".
ראשי האקדמיה השבוע לא איימו בהשבתת האוניברסיטאות מתוך ידיעה שמדובר במהלך בלתי חוקי. לכן נקטו במונח בלתי ברור כל כך של 'שביתה אישית', תוך שהם קוראים גם לאחרים להצטרף אליהם. אבל הם כתבו את המכתב כקבוצה, על נייר רשמי של ועד ראשי האוניברסיטאות. בכך הם בהחלט סימנו ואותתו לא רק לציבור, אלא לאקדמאים מהו הכיוון 'הנכון', 'המוסרי', 'הראוי' לכאורה.
בואו נחשוב לרגע על כל המרצים הצעירים בעלי הדעה השונה מהם, נניח אלה שתומכים בפיטורי היועמ"שית. כמה מהם באמת יעזו לומר את דעתם כרגע וכמה יימנעו מכך? עם כל הכבוד לדאגתם של ראשי האוניברסיטאות לחופש הביטוי, אין כמו המכתב שלהם כדי להפוך לגורם של השתקת עמדות אחרות. כמובן שלא באופן רשמי, שהרי רשמית כולם בעלי חופש דיבור. אבל מה משמעותו של החופש לאחר האיתות הברור של ראשי האקדמיה?
ובלי קשר לכך, כאשר ראשי האוניברסיטאות מדברים כקבוצה, הם יוצרים דימוי חזק מאוד שהם דוברים בשם האוניברסיטאות כמוסדות שהם מתפקדים בהם כנשיאים. ומה לגבי המרצים החושבים אחרת מהם? ומה לגבי הסטודנטים המחזיקים בגישה אחרת?
לרבים מהמודאגים הקבועים באקדמיה יש נטייה אוטומטית להציג כמעט כל צעד כלפיהם, כפגיעה בחופש האקדמי. אולי באמת הגיע הזמן לבחון דגמים אחרים של יחסי שלטון-אקדמיה הקיימים בעולם. כל מי שנזכר בארה"ב, עושה זאת על אחריותו בלבד.