במשך עשרות שנים, מאז מלחמת ששת הימים, הדרוזים ברמת הגולן התייחסו אלינו בחשדנות רבה. היה בכך צדק והיגיון רב, בגלל השפה המוזרה שבה דיברה ישראל - שפה זרה ובלתי מובנת במזרח התיכון.
הדרוזים סירבו לקבל אזרחות ישראלית מלאה שהוצעה להם, ורובם המכריע נותרו במעמד תושבים. בארבעת הישובים ברמת הגולן לא התקיימו בחירות לרשויות המקומיות עד לפני שש שנים. הצהרותיהם ומעשיהם העידו פעם אחר פעם על שמירת הזיקה והקשרים לסוריה. אפילו חוק הגולן מראשית שנות השמונים לא הועיל, והם פתחו בצעדי מחאה נגד החוק, ביטוי נוסף לזיקתם לסוריה.
תופעות אלו בולטות במיוחד לאור העובדה שאחיהם בגליל ובכרמל קשרו את גורלם למדינת ישראל ורבים מהם נפלו במהלך השנים על הגנתה וביטחונה. הדרוזים בישראל היו אמורים לתפקד כחוליה המקשרת וכגשר עליו עוברים אחיהם ברמת הגולן לכיוון ישראל.
אולם ישראל טרחה בעקביות לעורר את חשדם של הדרוזים, מכיוון שהשתמשה בשפה זרה למזה"ת. למרות עוצמתה הצבאית הברורה, היא נמנעה מלהשתמש בכוח הזה לשיפור מצבה האסטרטגי כמקובל בשפה המזרח-תיכונית. היא השתמשה בשפה תגובתית מאוד, באזור שבו נפוץ ומובן יותר להשתמש בכוח לשימור אינטרסים ולקידום מטרות. מעל לכול, הייתה זרה במיוחד הנכונות האובססיבית לדבר על שטחים תמורת שלום. באזור שבו האחיזה באדמה היא כמעט ערך עליון, ישראל הייתה מוכנה לוותר על אדמה תמורת הסדר שלום כזה או אחר.
ישראל נמנעה מלממש את ניצחונה המכריע במלחמת ששת הימים. היא החלה לדבר כמעט מיד על אפשרות הירידה מרמת הגולן ומסירתה לסורים, בהסדר כזה או אחר. ישראל לא אמרה מיד ובצורה נחרצת, שהסורים איבדו את זכותם על רמת הגולן, מהרגע שהפסידו במלחמה. מכיוון שכך, מדוע שהדרוזים ברמת הגולן יסתכנו בחיזוק הקשרים עם ישראל ושיסכימו לקבל אזרחות, כשהמדינה מזכירה להם שהיא לא תישאר שם לתמיד?
גם לאחר חקיקת חוק הגולן, היו מי שטרחו לומר שוב ושוב, שאם ייווצרו התנאים המתאימים, החוק לא יהווה מכשול. היינו יכולים להניח שהזמן יעשה את שלו, אבל אז הגיע המשא ומתן עם סוריה בראשית המאה ה-21, והבהיר לדרוזים סופית, שחשדנותם הייתה מוצדקת.
תזוזה מסויימת בעמדתם הסתמנה רק לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה. זרם מבקשי האזרחות גבר בהדרגה, וב-2018 התקיימו בחירות לרשויות המקומיות.
מלחמת חרבות ברזל היא נקודת מפנה בשינוי השפה של ישראל, שינוי שבמרכזו לימוד שפת המזרח התיכון. למרות המגבלות הקשות שהוטלו עליה על ידי הממשל האמריקני, חלקים רבים ברצועת עזה הוחרבו עד היסוד, והתמונות נראות בכל המזה"ת. גם מדרום לבנון ומביירות מגיעות תמונות ההרס לאחר הפעלת העוצמה הישראלית.
אבל יותר מכל התברר שישראל למדה היטב את שפת האזור, במהלך נגד הצבא הסורי. בניגוד גמור לעבר, ישראל זנחה את התגובתיות שלה ויצאה למתקפת מנע יזומה, שתכליתה השמדת כל כלי הנשק האסטרטגיים מעבר לגבול. בניגוד לקשקושי המידתיות, היא תקפה וממשיכה לתקוף בעוצמה רבה, כדי לשנות את מאזן הכוחות לטובתה. ומעל לכל, כוחות היבשה של צה"ל פרצו אל מעבר לקו הגבול הקודם והחלו לתפוס אזורים שהיו בשליטת סוריה.
בתוך ימים התברר שהשפה הזאת מובנת מאוד. לעומת חשדם ארוך השנים של הדרוזים ברמת הגולן הישראלי, כעת אפילו הדרוזים בסוריה משחררים הצהרות חסרות תקדים על רצונם בשליטה ובהגנה ישראלית. יש לקוות שישראל למדה את הלקח ולא תהסס להשתמש בשפת המזה"ת, עד לשינוי מהותי של מצבה האסטרטגי.