לכל אחד מאיתנו יש את היום שבו הוא נולד, היום המיוחד שבו גדלנו בשנה. הפלאפון שלנו מלא בברכות מחברים קרובים, וגם מכאלו שכבר תקופה ארוכה לא פגשנו.
אתה מגיע בבוקר לעבודה ומצפה אולי לאיזו עוגה או הפתעה מחברי המשרד, וכשאתה חוזר מהעבודה אתה יודע שבבית תחכה לך הפתעה, יזרקו עליך בלונים, כולם יקראו 'מזל טוב' ויהיה ערב נהדר וכיפי.
ביהדות, יום ההולדת הוא יום מיוחד עבורנו. הוא היום שבו ריבונו של עולם קבע מה תהיה שליחותנו בעולם! אדם נולד לחיים שנועדו להתמלא בתוכן מסויים עד הגעתם ל'דרך כל חי'. המוות.
יום הפטירה נקרא ביהדות 'יארצייט' - יום השנה. אם כך, גם ליום זה אנו נותנים חשיבות רבה. הערך שבסגירת מעגל - סיום השליחות בעולם.
נראה שעל פי התפיסה הזו, היום הזה הוא יום שמח עבור הנפטר. אך הכאב הגדול, הוא שלנו. כאשר אנחנו מאבדים אדם, כואב לנו על החוסר שיש לנו בו כאן בעולם. קשה למצוא נחמה בעובדה שבעומקו של עניין, הנפטר סיים את משימתו בעולם.
השבוע חוויתי את יום ההולדת של אבא שלי בפעם השלישית בלעדיו.
מעניין (וכואב) לגלות איך פתאום נקודות ציון שמחות בחיי, דווקא הן, הופכות להיות הכאב הכי עמוק שלי.
אלו דווקא האירועים המשפחתיים, השמחות, השבתות, החגים וימי ההולדת שכואבים. ובמיוחד יום ההולדת של האדם היקר שאיבדתי, אבא שלי.
כאשר נפטר אדם קרוב, קיימת התלבטות האם להמשיך לספור את גילו עם הזמן, או לעצור בגיל שבו הוא נפטר והלך לעולמו.
השנה, השבוע, אבא היה אמור להיות בן 50.
בעולם מקביל, במציאות מתוקנת, היתה לו ולנו חוויה כמו של כולם. יום הולדת עם בלונים, צחוקים, אוכל טוב, באולינג, או כל דבר אחר. כל המשפחה - לכבוד אבא. היינו מחבקים אותו באהבה ומודים לריבונו של עולם על היום הזה, שבו הוא החליט שהעולם לא יכול להתקיים בלעדי אבא שלנו.
אבל, במקום זאת, אנחנו משחקים עם עצמנו במשחק אסוציאציות. וכל האופציות שעולות לגבי אבא הן: 'הר המנוחות', 'גן עדן', 'פיגוע' , ומידי פעם משהו קצת יותר שפוי כמו 'אלון שבות', ששם אבא ואמא היו גרים, ועוד. נדמה שכל היופי והשמחה נבלעו לחור שחור.
לפעמים אנחנו ציניים. הופכים את העצב הכי גדול לבדיחה, שלאחרונה כבר לא מצחיקה כל כך.
ביום כזה בא לי לזעוק: "אין כוח יותר לארגן לך ימי הולדת, אם אתה כל שנה בסוף לא מגיע. זה בשבילך, אתה יודע... אולי הפעם אתה תעשה לנו הפתעה ותגיע?"
כל אדם שאיבד מישהו יקר, מכיר את ההרגשה. יום הולדת מסמל נקודות ציון משמעותית וקשה. 50 זה כל כך גדול וגם יותר מדי צעיר. תלוי את מי שואלים.
ומצד שני, משנה לשנה אני מבינה יותר איזה אבא גדול יש לי. איזו זכות להיות הבת של אדם שגמר את שליחותו הכל כך משמעותית בעולם בגיל 47. אין דבר גדול מזה. איזה עוצמות. כמה יש לי ללמוד ממנו ומההתנהלות שלו בחייו.
אנחנו בוכים הרבה על דברים שלא קורים כפי שהיינו רוצים. אבל אם אנחנו מבינים שהכל מיועד למען השליחות שלנו בעולם, אנו יודעים לקבל גם את מה שקשה לנו לחוות. ואם הקב"ה החליט שמה שצריך הוא שאבא יסיים את חייו מתוך חיים של גבורה וקידוש ה', קשה ככל שיהיה, נזכיר לעצמנו שהוא גמר תפקיד חשוב ומשמעותי בעולם, ושזה גדול ומשמעותי מאוד עבור הקב"ה.
החיים מלמדים אותנו שצריך לזכור תמיד לשם מה אנחנו כאן.
יומולדת שמח, אבא!