יום שני בערב. קול של אזעקה מפלח את האוויר במושבה השקטה גן יבנה. באותו היום הגיעו נרגשות מתנדבות השירות הלאומי העתידות לשרת בשנה הבאה בכפר הילדים 'בית אפל', על מנת לבצע חפיפה עם המתנדבות שפעלו במקום בשנת השירות היוצאת.
בית הילד 'בית אפל' הוקם לפני כ-60 שנה במושבה גן יבנה הסמוכה לאשדוד. הוא נקרא כך על שם הזוג מקס וחוה אפל ז"ל, אשר תרומתם איפשרה את הקמת המקום, ביוזמת הרשות המקומית באותן שנים. הפנימייה השיקומית קולטת ילדים יתומים ונערים המופנים ע"י הרווחה. כיום נמצאים בה כ-200 חניכים בגילאי שנתיים עד שמונה עשרה.
ב'בית אפל' משרתות מתנדבות 'עמינדב' כבר שנים רבות. שש המתנדבות מהוות חלק בלתי נפרד מהצוות לכל דבר ועניין. הן מדריכות בקבוצות השונות של גילאי ביה"ס היסודי ודואגות למכלול הצרכים של החניכים: פיסיים, לימודיים, רגשיים והעשרתיים. כל זאת בשתי מסגרות עיקריות: פנימיית יום בה הילדים אינם ישנים בפנימייה, ולצד זאת 90 משפחתונים וקבוצות. בימים של שיגרה המתנדבות אינן נשארות לישון בבית הילד אלא בדירת השירות הנמצאת מחוץ לפנימייה.
הילה, אלמוג והדר המתנדבות במקום, מספרות כי בימים אלו לא פעם הן נשארות לישון יחד עם החניכות במקלטים. "לפני שהחל החופש הגדול, ישבנו יחד ותיכננו המון תכנונים לקראת הקייטנה בקיץ. זה זמן איכות ליהנות עם הילדים, בלי לחץ של שיעורי בית ושל שיגרה. אך יום אחרי שהתחילה הקייטנה, החל המצב המיוחד בעורף. חשבנו שזה עניין של יום, יומיים, גג שבוע. אך בינתיים החזירו ילדים רבים לביתם ונכנסנו למתכונת שונה של פעילות במשמרות מסביב לשעון ושהייה עם הילדים במקלטים בלילות ובעת אזעקות. קצת קשה לסיים ככה את השנה, אבל אנו מאמינות שהכול לטובה ובע"ה עוד נבוא לבקר ולהיפרד מכולם כמו שצריך".
עינב, המתנדבת בבית אפל כבר שנה שנייה, חוותה שם כבר את מבצע 'עמוד ענן' ולמדה כיצד להתנהל בשיגרת החירום מסוג זה. "נכון שלא כל כך נעים להוציא בריצה ילדים באמצע מקלחת עם מגבת ושמפו על הראש למקלט, נכון שלא כל כך קל כשהילדים לא מוכנים להירדם מפחד ומחרדה עד ארבע בבוקר כשהעייפות מתישה אותם, נכון שהשינה היא 'שינת כוננות' כשקול השעון המעורר שאף אחד לא כיוון או יכול לצפות לו, הוא קול של אזעקה שמעיר את כל הילדים ואותי בכל שעה בלילה, ושלא נדבר על הקושי אחר כך להרדים אותם שוב. אבל עם כל זה, בחיים לא דמיינתי שאצליח לרוץ ב-12 בלילה, 2 בלילה או 6 בבוקר מתוך שינה, להעיר 14 ילדים, להריץ אותם למקלט בפחות מ-45 שניות, להתמודד עם הבכי, הלחץ, החרדה ולחזור לשינה כשעדיין אני לא באמת בטוחה אם נגמר החלום או שאני ממש במהלכו. בחיים לא חשבתי שאהיה הביטחון של 14 ילדים ישנים, אחריות לחייהם בזמן אמת.
"בחיים לא הרגשתי סיפוק גדול כמו להחזיק את היד לחניכה רועדת למשך חצי לילה, או להירדם על הספה כששלושה חניכות תופסות אותי בכל הכוח תוך כדי שינה. בחיים לא העליתי על דעתי שבזכותי הילדים יעזו לעשות דברים בסיסיים כמו להתקלח או להיכנס לשירותים. ולא בגללי אלא רק בזכותם, בחיים לא דמיינתי שהדבר האחרון שאחשוב עליו באזעקה הוא אני".
בתפילה לימים שקטים ולהשבת כל חיילנו לביתם לשלום מעוטרים בעטרת ניצחון.