אוקטובר 2014. הטיול הזה היה מושלם למור ספיר, קצין בהנדסה, רגע לפני שהוא מתחיל קורס מאמני כדורסל. כבר מהימים בישיבת הדרום הוא ראה בכך חלום, והנה חופשה קטנה בנפאל, מסע עצמי, ומתחילים.
ליל הושענא רבה. בהתחלה זה היה פסטורלי, מחזה נדיר. אבל משם המצב התחיל לאבד שליטה. אף אחד מהמטיילים לא היה מוכן לסופה. הם היו חייבים למצוא מחסה בבקתה, אבל המצב קשה משחשבו: "היא הייתה מפוצצת באנשים וזה היה נראה שאוטוטו היא מתחילה לקרוס. הרוח הייתה ממש עוצמתית". אין ברירה, חייבים להגיע למטה. המדריך התחיל ללכת בקצב מהיר מדי, והוא למעשה עזב אותם: "נפתחו פערים, הרוח מטורפת, אתה לא יכול להסתכל אחורה. אתה רק הולך אחרי הצעדים של האדם שלפניך". השלג כבר הגיע עד המותניים ומוטות ההליכה לא עזרו. הכפפות נפלו ומור מתחיל לפלס את דרכו בשלג בידיים חשופות.
הם הלכו מהבוקר, בלי אוכל. השלוקר כבר קפא מזמן, והם פשוט היו חייבים לעצור. משום מקום, הוא מזהה סלע שחור שמאחוריו ניתן למצוא מחסה. יחד עם חבר הם מצטופפים מאחוריו. לאחר שהסופה נרגעת, הם מגלים שזוג ששכב לידם כבר לא בין החיים. הוא כבר לא יכול יותר, ואיבד את ההכרה. זה היה רגע לפני החילוץ.
בעוד שלאחרים המצב השתפר מכווית הקור שהם סבלו, אצל מור האצבעות פשוט לא זזו וצריכים לנתח, לקטוע. מה שעובר לו בראש זה קורס מאמני הכדורסל: "הלך לי החלום. איך אפשר להמשיך בספורט, בכדורסל בלי אצבעות?". אבל לא הייתה ברירה: "הייתי שומע קולות, הראש היה רועש. מה אומרים, מה חושבים. הייתי בבאסה חצי שנה, אבל די, זה משעמם".
דרך בית הלוחם הוא הכיר את קיר הטיפוס – הספורט המפחיד ביותר לאדם בלי אצבעות: "אני מאד מקביל את קיר הטיפוס למסלול החיים", אומר מור. "יכולים להמליץ לך מה לעשות, אבל בשביל להתקדם ולעלות שלב, רק אתה יכול לעשות את הצעד הזה. עם הידיים, עם הרגליים, עם הגוף. תהיה יצירתי. אבל בסוף זה רק אתה, ואף אחד לא יכול לעשות את זה במקומך".
מתכנן על אליפות העולם
בשבוע הבא הוא כבר טס ליוון, להכנה אחרונה לקראת אליפות אירופה בקיר טיפוס לבעלי מוגבלויות, שתתקיים השנה בצרפת. הוא היחידי שמטפס עם פציעה בשתי הידיים, והוא מתחרה מול כאלו עם יד אחת, ומביא פייט. והוא כבר בונה לשנה הבאה על אליפות העולם.
איך מתגברים על המוגבלות בטיפוס?
"קודם כל אמונה עצמית, יצירתיות, ושקט נפשי. עם דופק מאד גבוה, אתה לא בשיקול דעת. וגם עמידה בלחץ. זאת תחרות של הזדמנות אחת. אם אתה נופל – סיימת". מור יודע שכשהוא מטפס זה מעורר השראה אצל צעירים ומבוגרים, שלא מבינים איך זה קורה. הוא מאמין שהוא יכול למשוך אחריו אחרים: "לפני הפציעה לא הייתי כזה אופטימי. היית הרבה יותר נתון לרצונות החברה: תהיה כזה, תמצא עבודה טובה. לפני כן הייתי יותר מוגבל. לא האמנתי בעצמי שאני מסוגל ויכול. פחדתי לעשות דברים אמיצים. זו מוגבלות הרבה יותר גדולה".
הוא מעביר הרצאות כדי למשוך אנשים לראות זווית אחרת של החיים. עמוד הפייסבוק שלו מעורר השראה עם משחק המילים: Give me more. קיר טיפוס לא מקבל פופולאריות רבה מדי בתקציב הספורט והוא מחפש גוף שיאמין במסרים שהוא מעביר, כדי שיוכל לתמוך בו כלכלית, בדרך להיות אלוף אירופה השנה, ואלוף עולם בשנה הבאה. את המסע שלו הוא מתאר כמו יציאת מצרים: "לצאת מחוץ למערות של מה שחשבנו ומה שפחדנו, ופתאום יש ארץ שאנחנו רק צריכים להגיע לשם. לא משנה כמה זמן היינו בעבדות, או פחדים. ברגע שיוצאים אפשר אפילו לקרוע את ים סוף".
ומה עם קורס מאמני כדורסל?
מור אוטוטו מסיים אותו: "בעיקר בשביל לסגור את המסע באופן סופי".