חגיגת הכדורגל העולמית בעיצומה, ומונדיאל רוסיה 2018 מספק תוצאות מותחות ומרגשות עבור מיליוני האוהדים ברחבי העולם. נבחרתנו הלאומית לא הצליחה לשחזר את ההישג מההעפלה ההיסטורית למונדיאל ב-1970, במיוחד לאחר סילוקה בכפייה או מרצון ממשחקי אסיה והמעבר לאירופה. אז ישראלים לא נראה במונדיאל – אבל כמה יהודים משחקים במונדיאל? התשובה היא: אפס. כן, אין אף שחקן יהודי במגרשים ברוסיה.
אם נשווה זאת לגאוות עולם המדע והמחקר: היהודים זכו כמעט ברבע מכלל זוכי פרסי נובל. כאשר היהודים מהווים בקושי 0.2% מאוכלוסיית העולם - זהו הישג מרשים במיוחד. ואעפ"כ, גם בעולם הספורט נעשו מאמצים רבים לפחות בתחילה, במיוחד בראשית הציונות. 120 שנה עברו מאז שמקס נורדאו טבע את 'יהדות השרירים' ואת חשיבות הספורט כמרכיב בשיחרור הגלות: "הציונות מעוררת את היהדות מבחינה גופנית", כתב נורדאו בשנת 1898, "באמצעות החינוך הגופני של הדור הבא, נשוב וניצור את יהדות השרירים שאבדה". יש שלקחו זאת באופן קיצוני יותר. כך בשנת 1922 מתבטא אחד מנציגי התאגדות הסטודנטים היהודית בגרמניה: "רעיון הספורט כרוך אצלנו היטב בציונות... בחור הישיבה החלשלוש הכתיב זמן רב מדי את דמותנו".
אז נכון, שבהרבה מענפי הספורט: במיוחד בכדורסל ובייסבול, ישנן הרבה אגדות יהודיות שסחפו את העולם בכישרונותיהם. אבל, דווקא בכדורגל והחגיגות בעולם סביב המונדיאל – לא נמצא אפילו יהודי אחד שנוכל להגיד: הוא משלנו (יש כמה כוכבים שכמעט היו שם הפעם: כמו, דיאנדרה ידלין מנבחרת ארה"ב שהשתתף במונדיאל הקודם ומשחק בניוקאסל).
מארגנטינה תבוא הישועה
למרבה הפלא, יש לעם היהודי נציג אחד במונדיאל והוא מאמנה של נבחרת קולומביה הכישרונית: היהודי הארגנטינאי חוסה נסטור פקרמן. בשנת 2006, הוביל פקרמן את נבחרת ארגנטינה במונדיאל לרבע הגמר, ובמונדיאל האחרון בשנת 2014 הוא כבר היה מאמנם של הקולומביאנים שהגיעו להישג היסטורי: העפילו לראשונה לשלב רבע הגמר. פקרמן, 68, תופס חזק את שחקניו ומנהיג משמעת ברזל. הוא לא מתחשב במעמד השחקנים ואם הם כוכבים או לא, אלא האם הם מתאימים לשיטה שלו או לא. אם הוא מצליח להוביל את קולומביה למונדיאל ועוד בהצלחה, אז למה שלא נראה אותו בישראל? המאמן היהודי המוביל בעולם סירב בנימוס בעבר לאמן את בית"ר ירושלים בתקופת גאידמק, כמו גם את נבחרת ישראל. אנחנו עוד לא שם.
אם כבר עסוקים בארגנטינה והקשר היהודי, קשה שלא לדבר על הטניסאי הארגנטינאי העולה דייגו שוורצמן, שמוביל בביטחה בתואר, לא רק כטניסאי היהודי המוביל בעולם, אלא אפילו הספורטאי היהודי המצליח בדורנו בכלל. רק לאחרונה קבע הישג היסטורי עם מקום 11 בעולם (ויסלחו אוהדי הטניס שדניס שפובלוב היהודי הצעיר עוד לא שם).
בגראנד סלאם האחרון, דייגו העפיל לרבע הגמר ברולאן גרוס, שם הפסיד לאחר קרב קשוח מול מלך החימר רפאל נדאל. זו הפעם הראשונה ששוורצמן מעפיל לרבע גמר בטורניר גראנד סלאם, אחרי מותחן בחמש מערכות לא פשוט, מול הענק קווין אנדרסון (2.03 מטר) מדרום אפריקה, בשלב שמינית הגמר.
שוורצמן, בן ה-25, מתנשא לגובה 1.70 בלבד, והוא מלמד דבר או שניים על יכולת להצליח בכל ענף ספורט, עם הרבה השקעה ורצון. דייגו גדל בבואנוס איירס והוא גר בקרב הקהילה היהודית שם, שתומכת בו. בילדותו הוא לא למד בבית ספר עברי כדי להשקיע בטניס, אבל לדבריו הוא משתדל לשמור על החגים היהודיים במהלך הסבב, למרות שהוא מודה שזה קשה. בסבב הטניס, התחבר שוורצמן לדודי סלע שלנו, ומגדיר אותו כחבר טוב, והוא לא מסתיר את רצונו לבוא ולבקר בישראל, האמת הוא גם כמעט הגיע למכבייה האחרונה.
פעם היינו חושבים שצדק יוליוס קיסר, שהיה אומר: "טוב להיות הראשון בכפר קטן מהיות השני בעיר רומי". נסתפק במועט גם אם לא נגיע לטופ, וטוב לספורט היהודי להיות טוב בתחומו ולא לקפוץ לדרגות שאין ביכולתו להגיע. אבל אנחנו למדנו מחז"ל בפרקי אבות: "הווי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים", ובטניס עם דייגו שוורצמן אנחנו לגמרי שם. אם בכדורגל אנחנו לא מצליחים, לפחות בטניס. רגע לפני ווימבלדון, אם חיפשתם את מי לעודד בטניס, מצאתם.