בשבת האחרונה התארחנו אצל הוריי. שמתי לב שכמעט בכל פעם שאמא שלי זזה ממני, מיד שאלתי אותה: "אמא, לאן?". בערב שבת הדלקנו נרות ופתאום היא נעלמה לי. "אמא, איפה את?", שאלתי והיא ענתה: "רגע, הלכתי לחדר לשים גרביים". באמצע הסעודה היא קמה מהכיסא, מיד שאלתי מתוך אינסטינקט: "לאן?", והיא ענתה בפליאה: "למקרר". אחר הצהריים ישבנו בסלון. כשהיא רק התרוממה מהכורסה, מיד קפצתי: "לאן את הולכת?" פתאום נפל לה האסימון והיא שאלה אותי בדאגה: "תגידי, מה קרה? הכל בסדר?"
נעים מאוד, אני טליה אלון ואני סובלת מחרדת נטישה, שמקורה בילדותי כאן בישראל.
זוכרים את השיר האלמותי שגדלנו עליו: "לאבא שלי יש סולם, מגיע כמעט עד שמיים..."? השיר מספר על אבא כל יכול שאוכל ארוחה פעמיים. האבא הטוב בעולם, שמביא מתנות אטרקטיביות. יודע אנגלית, וצרפתית, יש לו מכונית שהיא כמו אווירון. משקיע בילד ומשחק איתו בכדור ובגולות. בקיצור, אבא 'סוּפר מֶן' כזה. אבל אז בשורה האחרונה מגיע הנוקאאוט: "אז למה כששרתי לו שיר שאהב, נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו?"
חיים שלמים חשבתי שאבא בסך הכל היה גמור מעייפות ונרדם כשהילד שר לו שיר. הגיוני סך הכל. לאחרונה קראתי ניתוח ספרותי שהבהיר, שהאבא עצם את עיניו, כי הוא מת. תבינו, הוא מת לילד מול העיניים. למה פואמה כל כך נחמדת צריכה להסתיים בטרגדיה כזאת? מי יכול להתמודד עם זה בגיל ארבע? כאילו לא די בזה שהוא יגדל ויבין שטרגדיות הן חלק מה-די. אן. איי. של האנושות? ממתי שירי ילדים הם קורס הכנה לחיים? לא יודעת מה אתכם, אותי זה ריסק.
חכו, זה עוד לא הכל.
שיא השיאים התרחש בסדרה 'הלב'. אי שם בשנות ה 80, ישב לו איזה גאון בטלוויזיה החינוכית והחליט שהסדרה הזאת תשודר דווקא בחופש הגדול. במקום שילדי ישראל יבלו בלונה פארק, ילטפו ארנבות בפינות חי ויאכלו שוקו ולחמנייה בקייטנה, לא! הם יישבו מול המסך ויצפו מידי בוקר בילד בן 8, שאמא שלו נטשה אותו בלי להשאיר כתובת, טלפון בשגרירות, כלום. עלתה על אונייה ומאז נעלמו עקבותיה.
עכשיו, במקום לערב את הביטוח ולהקפיץ צוותי חיפוש והצלה שמומחים בחיפוש אחר נעדרים, הוחלט בתסריט שמרקו הקטן והאומלל, בנה של הנעדרת, יצא אל הלא נודע ויחפש אותה בניכר. אמא של מרקו יקרה, את רוצה להשלים הכנסה בחו"ל, סבבה, אבל למה את נוטשת את הילד ביולי אוגוסט, בתקופה הכי מאתגרת של ההורים? חכי לאוקטובר, כל הילדים יהיו מסודרים במסגרות ותפליגי לך למלדיביים מצידי. בתנאי שתשאירי כמובן דף מסודר על המקרר, כיצד ניתן להשיג אותך, שם המלון בו תשהי, כתובת מקום העבודה וכו'.
יושבים ילדי ישראל חודשיים שלמים, בהפוגה בין שנת לימודים אחת לאחרת וצריכים לצפות במתח מכמיר לב בילד עזוב אך נחוש למצוא את אימו. במהלך מסע החיפוש הוא עובר מסכת התעללות בלתי אנושית; הוא פוגש אנשים שקרנים, חוטפים אותו, עוקצים אותו ומה לא. בעוד ילדי פינלנד (הממוקמים במקום הראשון בעולם במבחני המיצ"ב, סתם נזכרתי פתאום) צופים בחופשה השנתית בדובוני אכפת לי, מתגלשים על קשת בענן, ילדי ישראל, למודי המלחמות, האזעקות והסירנות, צריכים להתמודד עם סדרה אימתנית שיכולה לספק לתוכנית 'אבודים' 19 עונות בשקט.
כך קורה שבגיל ארבעים ומשהו יושבת בחורה (פרגנתי לעצמי), אמא לחמישה בוגרים ונדרכת בכל פעם שאמא שלה יוצאת לה מהפריים. נדמה לי שקוראים לזה פוסט טראומה.
חייבת לרוץ, אמא מתקשרת.
אגב, הידעתם? בשיר המתוק "עוגה עוגה עוגה במעגל נחוגה", זו לא עוגה, סורי למאוכזבים; זו מילה נרדפת לריקוד במעגל. פחות התחברתי.