כשהייתי בשבט הרוא״ה, הגיע חודש ארגון. הפּיק של בני עקיבא. במשך כל החודש, ההכנות בגזרה שלנו, איך נגדיר, לא התרוממו. הכל הלך צולע. בקושי הצלחנו לסיים את החדר (בסניף מלבס לכל שבט היה חדר שלם ולא רק קיר). לא עמדנו בזמנים וניכר היה שהמדריכים מאוד מאוכזבים מהתוצאה. ובאופן כללי, הם התהלכו כל החודש עם פרצוף מבואס. אנחנו לא באמת הבנו מה קורה. אבל איכשהו ובדרך נס הצלחנו להעמיד ברגע האחרון חדר סביר לתצוגה. אחרי תקופה, המדריכים כינסו אותנו וסיפרו לנו שבמהלך כל חודש ארגון הם היו מסוכסכים ביניהם ולא דיברו אחד עם השני. היינו בהלם. למרות שבמחשבה לאחור כל התקלות וההתנהלות הכושלת קיבלו הסבר. מריבות לוקחות את כל האנרגיה על חשבון התוצאה.
בוודאי שמעתם על קבוצת הכדורגל פריז סן ז׳רמן. מה שמיוחד בה הוא, שבשנים האחרונות היא איגדה בתוכה את השחקנים הטובים ביותר בעולם, ביניהם רונאלדיניו, ניימאר, מסי, דויד בקהאם, אמבפה ועוד שחקני כדורגל בעלי שם עולמי שאפילו הדיוטה כמוני, עם אפס התמצאות בתחום, שמעה עליהם. מה שעוד מעניין, זה שקבוצת הפאר הצרפתית הזאת מעולם לא הצליחה לזכות בליגת האלופות לקבוצות.
מה מונע מנבחרת הכדורגל האגדית הזאת ניצחון קבוצתי? למה קבוצה שיש בה את מסי, ניימאר ואמבפה לא מצליחה לגבור על היריבות לתואר ולהביא לשאנז אליזה את הגביע?
מסתבר שניצחון בכדורגל מצריך עוד יתרונות מלבד הון אנושי כישרוני. כנראה ששחקנים בעלי רקורד עשיר הם גם המטה וגם הנחש במקרה הזה. זה שכל שחקן הוא תותח בפני עצמו, זה לא ערובה למשחק הרמוני שיוביל לניצחון.
אחד משחקניה הבולטים של סן ז׳רמן, קיליאן אמבפה, אמר באחד הראיונות: ״אני חושב שהעובדה שאני משחק בפריז לא עוזרת לי יותר מידי לזכות בכדור הזהב״. בום. אמר הכל. כאשר כל אחד מהשחקנים עסוק בהישג האישי שלו, זה בהכרח בא על חשבון ההישג הקבוצתי.
את התיקון לפריז סן ז׳רמן עשתה במפתיע נבחרת הנוער של ישראל במונדיאליטו (אליפות העולם בכדורגל לנוער), שהתקיים השנה. זו נבחרת שצמחה מהמתנ״ס השכונתי. מטאפורית. איש לא הימר עליה ועל יכולות המשחק שלה וכמובן שכל השחקנים שבה היו צעירים אנונימיים עד לא מזמן ואולי זה סוד הקסם. במקום שכל אחד הוא אף אחד, יכול להתרחש ניצחון. אפילו מטאורי. נאמר על הנבחרת הזו שהיא הצליחה להביא ניצחון סנסציוני ושברה סטיגמות. שקשה לנתח מקצועית את המאמן שלה, כי גם הוא נתן בראש והפתיע ושהנבחרת בראשותו היא מאוד מיוחדת ולא בגלל אוסף הכישרונות המצויים בה, אלא בזכות הביחד שלהם. הביחד. שמביא לעמידתם האיתנה של השחקנים שלא נשברים. שמאמינים בעצמם עד השנייה האחרונה. בזכות היכולת של כל אחד בקבוצה לראות מעבר לעצמו ולהבין שזה הדבר העוצמתי באמת. איפה שיש אגו אין ניצחונות. כי האגו הוא המנצח הגדול.
מכירים את הקלישאה שאומרת שכשהולכים לבד מגיעים מהר, אבל כשהולכים ביחד מגיעים רחוק. כל התורה על רגל אחת.
ואולי זה קצת מה שקורה לנו בשנה ההפוכה הזאת. אנחנו לא באמת מתפקדים כיחידה אחת מאוחדת והרמונית. למרות שכאילו כן, אבל לא באמת. אנשים לא מתנהלים בענווה, בידיעה שיש משהו גדול מהם. הם מרגישים גדולים מהמשהו הזה ובטוחים שהם ינצחו אותו.
את נצח ישראל.
שמישהו יגיד לי, מי יכול על נצח ישראל?
ענווה והרמוניה. אמרנו. זה כל מה שצריך.