"מי המחנכת של הבת שלך?", "מי מחנך את הבן?". כל פעם מחדש, בכל תחילת שנה, המורכבות והחששות מורגשים באוויר, כשאנחנו צריכים להפקיד את חינוך ילדינו בידי מחנכים, תוך אמון שיעשו את עבודתם נאמנה.
אבל לא רק ההורים חוששים. גם המחנכים, ואולי יותר. המחנך נושא על כתפיו את המחוייבות לחנך את כל הילדים בכיתתו - עבור הוריהם. ומשקל המחוייבות נדמה למחנך אפילו כבד עוד יותר, כשהוא יודע את אתגרי הדור: המסכים, הפיתויים הגדולים, המדיה, מרחבי הרשתות החברתיות, כל אלה מהווים מכפיל כוח לאתגרים שהיו בין כה וכה.
מוכר הסיפור של רבי נחמן מברסלב על בן המלך שחשב שהוא 'הינדיק' - תרנגול הודו, ירד מתחת לשולחן והחל להתנהג כמו תרגול: השיל את בגדיו, אכל פירורים וקרקר. כל הניסיונות להחזירו לשפיות באמצעות דיבורים והטפות נכשלו, עד שבא חכם אחד שהחליט לשנות את הגישה. הוא ירד אל מתחת לשולחן, ישב ליד הנסיך, התנהג כמותו, ובתהליך מתמשך של הקשבה ואמפתיה, הצליח להעלות את בן המלך חזרה למקומו הראוי. השיטה מוכחת. כל מי שניסה לטפל בנסיך מלמעלה - מעל השולחן - נכשל. רק מי שהיה מוכן לרדת מתחת לשולחן ולהיות עם הנסיך - הוא זה שהצליח לעלות איתו ביחד למעלה.
נכון, יש כאלה שתפקידם להיות רק מעל השולחן - מורי הוראה, מרצים, שמדברים על אידיאלים ועל מה שרצוי וצריך להיות. טוב גם לשמוע אותם לפעמים. יש כאלה שתפקידם להיות רק מתחת לשולחן - מטפלים. הם לא כאן כדי לכוון למה שהם חושבים שנכון, הם כאן כדי להקשיב למטופל ולעזור לו להבין מה הוא חושב שנכון לו.
המחנך - צריך לכלול את שניהם. גם מטפל וגם מורה הוראה. הוא צריך את היכולת לרדת מתחת השולחן, להיות באמת עם התלמידים במקום שבו הם נמצאים, ולהצליח גם להרים את הראש מעל השולחן ולהראות את הדרך.
בעידן הנוכחי, שבו הרשתות החברתיות והמדיה הן חלק בלתי נפרד מעולמם של הילדים, לפני שהמחנך מתחיל להנחות את התלמידים מה טוב ומה לא טוב במסכים וברשת, עליו קודם כל להבין את העולם שבו הם חיים. הילדים שלנו מבלים שעות ארוכות ברשת, בונים ומעצבים בה עולמות פסיכולוגיים אישיים וחברתיים, חשופים לתכנים שונים - חלקם טובים וחלקם פחות. כמחנכים שרוצים להוביל אותם לשימוש נבון ומושכל במדיה, עלינו קודם כל לדעת לרדת אליהם, ללמוד ולהכיר את העולם הדיגיטלי שהם חלק ממנו. לא בהכרח כדי לתת לגיטימציה, רק כדי להבין.
כשניגש לתלמידים ממקום של הבנה, כבוד והתעניינות בעולם הרשת שלהם, ולא מתוך שיפוטיות, כשנשאל אותם שאלות כמו "וואוו, מה זה? זה משחק שאני לא מכיר, תראה לי איך אתה משחק", או "מי זאת? מעניין, למה בחרתְ לעקוב אחריה, מה את אוהבת בה?", נלמד את העולם שלהם, ונבין מה מרגש אותם ומה הם באמת מוצאים במסך. כשהתלמידים ישמעו סגנון כזה של שיח שאיננו שיפוטי, הם ירגישו שהמחנך לא מזלזל במסכים שלהם, להפך, הוא מבין אותם ואת הקשר שלהם למסך, ממילא הם יראו בו אוזן קשבת לכל בעיה שבה הם נתקלו או יתקלו ברשת, וגם ירצו מאוד לשמוע מה יש לו לומר על המסכים.
רק מחנך שיודע לשבת עם התלמידים מתחת לשולחן, יבנה את האמון הצורה נכונה, ויוכל גם לעלות איתם מעל השולחן ולהראות להם את הדרך.