בסיום הסיבוב, המאבק בין ראש השב"כ והיועמ"שית, לבין ראש הממשלה, שלווה בהתצהירים, במעצר עובד השב"כ שהדליף מידע לדרג המדיני, בחקירת ההדלפה הספציפית הזו, ובחקירות בלשכת רה"מ, לא יירשם כמריבה של חילופי האשמות, אלא כקו פרשת המים, שיביא בשורה התחתונה לתוצאה אחת: גם רונן בר וגם גלי בהרב-מיארה, לא יוכלו להישאר עוד זמן רב בתפקידם.
מי שמתמקד רק בפרטי המיקרו של האירוע, האם רונן בר צדק בתצהירו והאם מוצדקים הצעדים שננקטו כלפי עובד השב"כ שהדליף, מפספס את התמונה המלאה. זו מגלה שגיאה אסטרטגית חמורה של רונן בר ושל גלי בהרב מיארה, שגם אם ינצחו בקרב הטקטי בהירארכיה משפטית כזו או אחרת, המהלך הכללי בו נקטו יביא עליהם בהכרח הפסד במערכה הכוללת.
ליבת המאבק שלהם, היא מאבק לשימור גם הכיסא האישי שלהם, ולא פחות חשוב - מאבק לשימור שליטת ההגמוניה והפקידוּת במערכת העוצמתית ובעלת הכוח חסר הרסן שבידיהם. כדי לנצח, הם זקוקים לדעת קהל תומכת. לא מספיק בקרב קהלי קיצון, שדעתם ידועה ואוטומטית ממילא, אלא בעיקר בקרב קהלים מתונים וממלכתיים, שתמיכתם מעניקה לגיטימציה להתנהלותם ולהמשך שלטונם.
כאשר ראש השב"כ והיועמ"שית נוקטים בצעדים שמביאים עליהם ביקורת קטלנית גורפת, כולל מאנשים המצדדים בהם ביומיום, כשהם נאשמים בשימוש לרעה בכוחם באופן פוליטי, חסר מעצורים, ברדיפה אישית, בשימוש פסול בכלים רבי הכוח שנמסרו בידיהם, ובשיקול דעת פגום ואינטרסנטי, הם ספק ינצחו בקרב הספציפי הזה מול המדליף, או מול יועצי רה"מ, אבל בהכרח יפסידו את המערכה. זאת מפני שקשה יהיה לטעון מעתה, שאלו אנשים שעושים את תפקידם באמונה, ללא משוא פנים וללא אינטרס פוליטי. ברגע שהם איבדו את כוח הטיעון הזה, ומעתה מרחפת עננה רשמית מעל כל פעולותיהם, סיום תפקידם הוא רק עניין של זמן. היינו, השימוש הכוחני בכלים שבידיהם, הינו בומרנג שהזיק לראש השב"כ וליועמשית, יותר מאשר הועיל.
אין לי ספק בכלל, שברגע פרסום פרטי החקירה הבררנית של השב"כ כלפי המדליף, פרצו מחיאות כפיים סוערות בלשכת רה"מ. כל אדם בעל הבנה תקשורתית וציבורית מבין את משמעות השגיאה האסטרטגית הקשה שעשו ראש השב"כ והיועמשית. גול עצמי מפואר, שישמש מעתה כתחמושת כבדה בכל דיון ושיח אודותיהם.
אפשר לומר על ראש השב"כ והיועמ"שית הרבה דברים, אבל מטומטמים הם לא. איך בכל זאת אנשים חכמים, משכילים, ובעלי ניסיון, אינם מבינים תובנה כה פשוטה שכל יועץ אסטרטגי מבין אותה במושכל ראשון? התשובה היא: שכרון כוח. אנשים שבמשך שנים ארוכות התרגלו שכל מוצא פיהם עובר לביצוע מיידי, מתקשים להבין שיש בכל זאת מגבלות כוח, ושמחוץ לכותלי מטה השב"כ או משרדי הפרקליטות, ישנם כללים אחרים. וכשהנוזל הצהוב מציף את המוח, אי אפשר לעצור את שכרון הכוח.
חיבוק אמריקאי
מסעו הנרחב באמריקה של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, הוא הרבה יותר מאשר עניין טכני של נסיעת שר למדינה כזו או אחרת.
מפלורידה דרך ניו יורק ועד לבירה וושינגטון, מפגישה עם מקבילים, סיור בבתי כלא ובתחנות משטרה, לפגישות עם סנאטורים, קבלות פנים חמות בקהילות יהודיות, ועד לאינספור אוהדים שעוצרים אותו ומבקשים להצטלם, המסע של בן גביר הוא בעצם המסע ללב הקונצנזוס הישראלי והלגיטימציה הבינלאומית.
מי שדעותיו נחשבו בעבר לקיצוניות ומוקצות, קיבל לגיטימיות מנשיא ארה"ב לתכנית עידוד ההגירה, תכנית שרק לפני זמן לא רב היתה יכולה לשמש עילה לפסילה משפטית בישראל. כנ"ל עמדתו לגבי עזה עוד לפני המלחמה, שלא לדבר על מהפכת תנאי האסירים בכלא, ועמדתו כלפי הדיפ-סטייט. עמדותיו 'הקיצוניות' של פעם, הפכו בימין לקונצנזוס. בארה"ב קיימת התעניינות גדולה מאוד לגביו, הן בקרב תומכיו והן בקרב מתנגדיו. הדומיננטיות הגוברת שלו בישראל, גורמת גם לאמריקאים להתעניין בו מאוד ולקשור עימו קשרים. והאמריקאים יודעים היטב מה הם עושים.