מידי שלישי בערב מתקיימת ב'כיכר החטופים" עצרת המונים תחת הכותרת 'שרים יחד לשובם". את המיזם המרגש הזה יזמו גניה צוהר ומשפחתה.
בימים שקדמו לשמחת תורה תשפ"ד, צוות טנק 3, מגדוד 77 בחטיבה 7, תפס את הקו באזור מוצב 'הבית הלבן' השוכן בין הקיבוצים נירים וניר עוז. למשפחותיהם סיפרו על הפעילות בגיזרה, ועל שעות ארוכות מאוד בטנק.
בבוקר 7 באוקטובר, עם תחילת מתקפת הפתע של חמאס, זינק הצוות כדי להילחם במחבלים. הטנק ככל הנראה יצא מכלל שימוש. על פי ההערכות, נתפסו לו הבלמים, מה שאיפשר למחבלים להצמיד לטנק מטען מגנט, שאילץ את הלוחמים להימלט ממנו. בצאתם לכדו מחבלים את הלוחמים והעלו את הטנק באש.
בצוות הטנק שעליו פיקד סרן עומר נאוטרה, בן 22, מלונג איילנד (שעלה לבדו לארץ והחליט להתגייס כחייל בודד), היו גם התותחן רב"ט נמרוד כהן, בן 19, מרחובות; הקשר-טען סמל עוז דניאל ז"ל, בן 19, מכפר סבא; ונהג הטנק סמל שקד דהן, בן 19, מעפולה. מותם של עוז דניאל ושקד דהן הי"ד נקבע. עומר ונמרוד הוכרזו כחטופים בעזה.
משפחות צוהר ונאוטרה – בני המשפחה הישראלים של עומר - שמו לב לכך שציבור גדול, בעיקר דתי וחרדי, אינו מרגיש נוח עם חלק מהתכנים או המסרים שהושמעו ונראו באירועי 'מטה החטופים' והדיר רגליו מרוב האירועים בכיכר – והם שהחליטו להקים מיזם מיוחד של שירה ותפילה מידי ערב שלישי בכיכר. במפגשים השבועיים הקהל הגיע בעיקר כדי לשיר ולהתפלל מזמורי תחנונים ובקשות, להשבת כל החטופים והחטופות. בין השאר הופיעו על הבמה בלילות שלישי ישי ריבו, התקווה 6, בניה ברבי, איזי, דודו פישר, קופרמן והלהקה, ילד הפלא בניה גרנות ועוד.
גם אני זכיתי להופיע מעל הבמה המרגשת הזו פעמים מספר.
בין השירים עלו נואמים, חלקם הורים או בני משפחות של החטופים או הנופלים ודיברו דברי חיזוק וערבות לקהל המשתתפים. פוליטיקה וויכוחים מגזריים לא היו שם על פי דרישת המארגנים והקהל.
לפני כשבוע פנתה אלי גניה שוב וביקשה שאצטרף לזמר בן צור ולנועם יעקובזון למופע התפילה והשירה השבועי. כמובן שנתתי את הסכמתי.
אך כבר בשני בבוקר, יום לפני האירוע, התדפקו נציגי צה"ל על דלת המשפחה ובישרו להם בצער שעומר היקר והאהוב הוכרז חלל צה"ל שגופתו חטופה בעזה. עומר הי"ד נהרג כבר ביום שמחת תורה הנורא ההוא.
הידיעה תפסה אותי עת הייתי בדרכי לשמחת ברית של נכד אחותי. הייתי חייב לעצור בצידי הדרך, הדמעות ששטפו את עיני סימאו את הכביש המהיר. לא הכרתי אישית את עומר, אך הסיפורים והעדויות על הבחור המתוק שעלה לבדו לארץ אבותיו, בכדי לשרת את עמו, היו כבר חקוקים בי. הרגשתי שאיבדתי בן משפחה מוכר, שרק לפני שבועות מספר ציינו באירוע בכיכר את יום הולדתו ה-23.
כשנרגעתי וייבשו הדמעות, נזכרתי לאן פניי מועדות וחשבתי שוב על גורלנו הנצחי, של שמחות שמתערבבות בעצב ושתחושת אבל מלווה אירועי מצווה ושמחה. וחשבתי על כך שדווקא בבוקר בו נפרדנו בדמעות וכאב מגיבור ישראל סרן עומר נאוטרה הי"ד, קיבלנו בברכה והתרגשות את התינוק יאיר יחזקאל, שנכנס תחת כנפי היהדות והצטרף אל העם המופלא והמיוחד הזה.