בדיוק לפני 40 שנה, בחג העצמאות הסגרירי ה-35 של מדינת ישראל, ה' באייר תשמ"ג, 18 באפריל 1983, עמדתי מתחת לשמים המזרזפים על קהל ההמונים מימטר פזור (תמיד תהיתי מה ההבדל בין גשמים מקומיים למימטרים פזורים) בטקס איזרוח מאחז נח"ל ברכה בשומרון על הר גריזים, והפיכתה ליישוב אזרחי.
המאחז (באותה תקופה הפסיקו להקים היאחזויות נח"ל, והקימו 'מאחזים', שבניגוד להיאחזויות לא ביקשו להקים תשתית חקלאית לקיבוצים או מושבים, אלא ליישובים עירוניים, משיקולים ביטחוניים), עלה על הקרקע על השלוחה הדרומית של הר גריזים ליד שכם, בי"ט בתשרי תשמ"ג, חול המועד סוכות, 6 באוקטובר 1982, בעיצומה של מלחמת שלום הגליל, במטרה לתפוס עתודות קרקע מדינה שהוכרזו, ולא מומשו ע"י המדינה.
השם המתוכנן של המאחז היה 'גריזים', אולם באגף הנוער והנח"ל פסלו את השם כדי שלא ליצור כפילות עם שם ההר, ומתוך כבוד למקום המקודש לשומרונים. השם שנבחר היה 'ברכה', בהתבסס על הפסוק "ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל..." (דברים י"א כ"ט). בציבור השתרש משום מה השם המשובש 'הר ברכה'.
חברים נפגשים משני המתרסים
הבאים לטקס ידעו מראש שהוא עתיד להיות סוער, תרתי משמע. מזג האוויר באותו יום היה סגרירי למדי, אך גרוע מכך: פעילי 'שלום עכשיו', שניהלו באותם ימים מאבק עז בממשלה בגלל מלחמת שלום הגליל, החליטו לנסות ולשבש את הטקס החגיגי הכפול – יום העצמאות של מדינת ישראל - בהפגנה במקום. בדיוק על פי חלוקת העבודה הקלאסית בין 'שלום-עכשיו' ו'גוש-אמונים': אלו מקימים יישובים, ואלו מפגינים נגדם.
זה היה מחזה שסימל את השסע הפוליטי של מדינת ישראל באותן שנים, שכבר אז היו כאלו שכינו אותו 'חסר תקדים': מסביב לבמת הטקס עמדו למעלה מאלף אנשי נאמני ארץ ישראל, תושבי יש"ע ותומכיהם, שבאו להזדהות ולשמוח עם המאזרחים. מולם ולאורך כל הדרך העולה מהכביש הראשי למאחז, עמדו מפגיני 'שלום עכשיו' ובידיהם שלטי מחאה נגד ההתיישבות. אני זוכר שפגשתי שם, מעבר לגדר שהפרידה בין המחנות, חבר ששירת איתי בסדיר ובמילואים. שמחנו למפגש, למרות שהיינו במחנות יריבים. כשהלכתי עם חנן פורת ז"ל, הוא פגש לפתע חבר מהצנחנים, שלימים יהיה גם הוא חבר כנסת - אבשלום (אבו) וילן ממרצ. הפגנות, מחנות – כשמקלפים את המחלוקת הפוליטית, כולם חברים.
לבסוף, בגלל מזג האוויר הסוער, ובגלל ההפגנה של 'שלום עכשיו', בוטל הטקס הפומבי בחוץ. במקומו נערך טקס צנוע בחדר האוכל הקטן של המאחז, בהשתתפות שר הבינוי והשיכון דוד לוי. מיד אחריו נכנסו המתיישבים החדשים למקום.
אלו היו הימים הסוערים של מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה דאז 'שלום הגליל'. חצי שנה לפני כן נערכה ההפגנה הגדולה נגד הממשלה בתל-אביב, שכונתה בלי סיבה אמיתית 'הפגנת ה-400 אלף'. חודשיים לפני יום העצמאות הודח שר הביטחון אריק שרון מתפקידו בעקבות דו"ח ועדת כהן, שחקר את אחריות הממשלה לטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות בפלשתינים במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות. הדו"ח הביא להפגנה גדולה בירושלים של 'שלום עכשיו', במהלכה נרצח אמיל גרינצווייג ז"ל. התחושה של קרע חסרת תקדים היתה בהחלט מוצדקת, גם אם לא היתה זו הפעם הראשונה של תחושה כזו, וגם לא האחרונה.
ממשלת ישראל, ממשלת בגין השניה, היתה ממשלת ימין מלא-מלא, בשותפות של הליכוד, המפד"ל, תמ"י, אגודת ישראל ו'התחיה'. (ש"ס עוד לא התמודדה אז לכנסת, וגם לא 'דגל התורה'). ההחלטה על איזרוח הנקודה נעשתה בחיפזון, בין היתר בגלל לחצה של מועצת יש"ע. הבעיה העיקרית היתה, שלמועצת יש"ע שלחצה לזרז את איזרוח המקום, עוד לא היה גרעין משפחות מגובש להתיישב באתר. לצורך כך גוייסו מספר משפחות מהיישובים המעטים שהיו אז ביו"ש, כדי להחזיק את המקום, עד שהחל להתגבש גרעין המתיישבים.
הפגנת 'שלום עכשיו' בטקס איזרוח היישוב ברכה. צילם אשר קורלק, מתוך אלבומו החדש על צילומי המתנחלים הראשונים
מה שאמנון אברמוביץ' לא הבין
ארבעה ימים אחרי הטקס, בט' באייר תשמ"ג, 22 באפריל 1983, כתב העיתונאי אמנון אברמוביץ' בעיתונו 'מעריב' בלגלוג: "הקמת שכם עילית מסעירה את הרוחות ומועלית השבוע בכנסת, אבל אולי בנתון הבא יש כדי להרגיע משהו: 12 משפחות עולות להתנחל על הר ברכה. והן באות מהמקומות הבאים: קדומים – 3, יקיר – 3, אלון מורה – 3, חומש – 1, אריאל – 1, ואחת בלבד מעבר לקו הירוק. המערך, בשביל זה צריך היה לכנס את הכנסת בפגרתה?"
גם אברמוביץ, הפרשן הכי פרשני בערוץ 12, לא הבין, כמו כל השמאלנים, את עצמת ההתיישבות ביו"ש. לא הבין איך יישוב בארץ ישראל קם ונולד וגדל. 4 שנים אחרי הקמת ברכה, בשנת תשמ"ז, 1987, עלה למקום גרעין של מכון מאיר, שחיזק את המקום. חלק מהתלמידים נשארו במקום אחרי נישואיהם, דבר שתרם רבות להתפתחות המקום. בתפקיד רב היישוב משמש הרב אליעזר מלמד.
גם אמנון אברמוביץ, הפרשן הכי פרשני בערוץ 12, מעולם לא הבין, כמו כל השמאלנים, את עצמת ההתיישבות ביו"ש. לא הבין איך יישוב בארץ ישראל קם ונולד וגדל
בין ברכה ואביתר
לאחר שנים שבהן היישוב התפתח בקצב איטי ולא קלט הרבה משפחות חדשות, דווקא במחצית שנות ה-2000, שנות הטרור הקשות של מלחמת אוסלו, החלה האצה בקצב הפיתוח והגדילה.
אני זוכר כמה ביקורים שלי ביישוב ברכה. אחד מהם זמן קצר אחרי הסכם אוסלו, כאשר היישוב דשדש והתקשה להתרומם, ומעטים ראו שלמקום יש עתיד. הרב מלמד ביקש ממני שאכתוב ב'הצופה' כתבה על המקום, אולי היא תשכנע משפחות נוספות להגיע. הביקור האחרון לפני כמה חודשים, בהם עמדתי מתפעל מול הבתים רבי הקומות ביישוב ברכה שכולם מאוכלסים.
בשנת הארבעים לקיומו, מונה היישוב ברכה 450 משפחות – כ-3,000 איש. אמנון אברמוביץ' יכול להתחרט. הלעג שלו לא מנע את התפתחות המקום.
מלחמת הטרור גבתה כמה וכמה קורבנות מתושבי ברכה, האחרונים הם האחים הלל ויגל יניב הי"ד, שנרצחו בחווארה, לא הרחק מביתם.
השבוע, בנסיעה לבקעת הירדן, לא רחוק מברכה, עברתי ליד היישוב הנטוש אביתר, שנקרא על שמו של אביתר בורובסקי הי"ד, תושב היישוב השכן יצהר בדיוק לפני 10 שנים, בכ' באייר תשע"ג, 30 באפריל 2013. ממרחק קשה לראות שמדובר ביישוב נטוש. דגל ישראל מתנוסס בגאון, מגן דוד נוסף ניבט למרחוק, המבנים עומדים על תילם. ועדיין – ארבעה חודשים אחרי הקמת ממשלת ימין מלא-מלא, בלי שום מפלגה בקואליציה שמערימה מכשולים על ההתיישבות ביו"ש, בלי שום שר בכיר שהוא איש שמאל ש'לא היתה ברירה אלא לצרף אותו כדי להקים ממשלה', אין במקום לא יישוב וגם לא ישיבה.
אני מאמין שבסופו של דבר, באופן כזה או אחר, במהלך כזה או אחר, המתיישבים ישובו לאביתר, והמקום יגדל ויתפתח ויפרח בדיוק כמו ברכה. אבל למה גם בממשלה הנוכחית זה צריך להיעשות עם טעם תפל בפה?
נוסח ספרד בהפגנה
בהפגנת מתנגדי השינוי במערכת המשפט במוצאי שבת, הוקרן סרטון שבו פונה ראש ממשלת ספרד למפגינים: "אתם מפגינים על ערכים שלא ניתן לקחת כמובן מאליו וצריך להוקיר אותם כל יום. אנחנו עומדים אתכם במאבק על הדמוקרטיה".
אם ממשלת ישראל היתה ממשלה לאומית, היא היתה מודיעה כבר למחרת היום על תמיכתה במתן עצמאות מלאה לחבל קטלוניה, אותו חבל ארץ בקצה הצפון מזרחי של ספרד, שתושביו מבקשים כבר שנים להתנתק מספרד ולקבל עצמאות, כיוון שמדובר בתושבים קטלאנים אתניים, עם בעל מורשת לשונית, תרבותית והיסטורית ייחודית משל ספרד.
ממשלת ישראל יכלה גם לדרוש מממשלת ספרד שתממש את הדמוקרטיה, ותחזיר מיד לקטלוניה את הנשיא הגולה קרלס פוג'דמון, שנמלט לבלגיה ומתגורר שם מפחד השלטון הבלתי דמוקרטי של ספרד, שסירב להכיר במשאל העם הדמוקרטי של תושבי קטלוניה הדורשים עצמאות.
ואם זה לא מספיק, אפשר היה להודיע את כל זאת בסרטון שישלח שר החוץ הישראלי למפגינים בקטלוניה.