40 שנה ימלאו החודש לעקירת חבל ימית, האיזור שכונה בראשיתו 'פיתחת רפיח'. בכ"ח בניסן תשמ"ב, 23 באפריל 1982, פינו חיילי צה"ל את אחרוני מתנגדי הנסיגה בימית והרסו את העיר. כעבור יומיים, ב-ב' באייר תשמ"ב. על סף עזיבתם קיימו טקס מרגש, ובו שבועה לימית: "הננו נשבעים בזה נגד ה' ונגד ישראל.. לא שכחנו ולא נשכח את ימית ואת שדות ואת דקלה ואת פריאל ואת פריגן...", וכך נמנו שמות כל 26 היישובים של חבל ימית.
"לא שכחנו, לא נשכח", הכריזו. האמנם? לפני 30 שנה, בשנת תשנ"ב, 1992, 10 שנים בלבד אחרי עקירת ימית, בשיא תנופת הבניה של גוש קטיף, כתבתי כתבה ל'הצופה', בטאון המפד"ל המיתולוגי זכרו יגן עלינו, שכותרתה "מישהו עוד זוכר בכלל את ימית?", כתבתי שם בין היתר את השורות הבאות: "קשה למצוא סימנים רבים, שזיכרון חבל ימית נותר חקוק על הרבה לבבות במדינת ישראל... כנסי הזיכרון לחבל ימית, אותם מארגנת בדרך כלל המועצה האזורית חוף עזה, לא הפכו לכינוסים המוניים; ובודדים נוטלים בהם חלק... כיצד אפשר להסביר את התופעה שעם ישראל, שניחן יותר מכל בזיכרונו הארוך – 'זכר ליציאת מצרים' אנו הרי אומרים לא רק בחודש ניסן – העם שחונך והוכיח את האימרה ש'בזכירה סוד הגאולה', דווקא הוא שכח בתוך זמן קצר את חבל ימית?"
את זה כתבתי, כאמור, לפני 30 שנה, רק 10 שנים אחרי עקירת ימית. מה שהיה נכון אז, נכון כיום שבעתיים – במיוחד כשמשווים בין חבל ימית לגוש קטיף. גוש קטיף, 17 שנים אחרי העקירה, נוכח בשיח הציבורי. הקורא ימצא בהמשך העיתון מודעה על פעילות המרכז למורשת גוש-קטיף, שבחול המועד השנה, כמו בכל חול מועד (למעט תקופת שיא הקורונה), שוקק חיים מפעילות. נשים צדקניות הולכות עד היום לסופרמרקט וקונות שם 'חסה גוש קטיף', 17 שנה אחרי שגוש קטיף נמחק מעל פני האדמה. השאלה אם לכבוש מחדש את חבל עזה או לא, עולה מעת לעת לוויכוח הציבורי. נערים שיילכו בשנה הבאה לצבא, שנולדו בשנת העקירה, שמעו משהו על גוש קטיף. השם לא יהיה זר לגמרי באזניהם.
נחזור לרגע, לשם השוואה, לשנה ה-17 לעקירת חבל ימית – שנת 1999. באותה שנה, מאז הנסיגה, אנחנו כבר אחרי שלושה מהפכים פוליטיים, אחרי הסכם אוסלו, אחרי הטראומה של רצח רבין. בנימין נתניהו מפסיד בפעם הראשונה את ראשות הממשלה לאהוד ברק שמתחייב לסגת בתוך שנה מלבנון, ומבצע. מתחייב להביא הסכם סופי עם הסורים, ונכשל. מתחייב להביא הסכם שלום עם הפלשתינים, ומביא מלחמה. מי בכלל זוכר באותה שנה מה זה ימית?
לפני כמה שנים פנתה אלי חברת ילדות מחיפה, מנהלת בית ספר, ובפיה בקשה: תלמידה שלה צריכה להכין עבודה בהיסטוריה, והחליטה משום מה לכתוב דווקא על חבל ימית. היא חיפשה חומרים היסטוריים, משהו שיכול לעזור לה בעבודה, ובקושי מצאה כאלה. גם לא באינטרנט. אולי אני יכול לעזור לה? למזלי יש לי קצת מסמכים אוטנטיים שאספתי בעבר על ימית. סרקתי ושלחתי לה.
מי שנותן תשובה מלאה לשאלה למה שכחנו את ימית כל כך מהר, הוא חגי סגל בספרו 'ימית סוף'. הספר שיצא לאור בשנת 1999 – השנה ה-17 לעקירת ימית, כשעקירת גוש קטיף עוד נראתה פנטזיה מתחום המדע הבדיוני – מסביר גם את ההבדל בין ימית לבין קטיף. חגי מצטט את יגאל סגל ז"ל, ראש המינהל האזורי של היישובים החקלאיים בפיתחת רפיח, (אין קשר משפחתי למיטב ידיעתי, ולמיטב היכרותי האישית עם שני הסגלים, המנוח וזה שייבדל לחיים ארוכים) שיסביר לימים את השלמת התושבים עם גזירת הפינוי בחולשה שאיפיינה אותם מבראשית: "ההתיישבות בפיתחה היתה מעורערת מתחילתה, בנויה על יסודות לא איתנים. במשך כל 11 השנים שם ליוותה אותי באופן קבוע תחושה של אי נוחות. הסכמי קמפ דיוויד רק חשפו את הקרחון שהיה חבוי בחבל ימית מאז ומעולם. התברר שלאנשים אין תשתית אידיאולוגית ערכית, המאפשרת להם להתמודד עם מצבי מצוקה קשים. אחת העובדות המפתיעות היתה שדווקא אצל בני משקים, שהיוו חלק גדול מתושבי הפיתחה, ההתפרקות מכל ערך התרחשה בעוצמה גבוהה ביותר".
גוש קטיף, 17 שנים אחרי העקירה, נוכח בשיח הציבורי. נשים צדקניות הולכות עד היום לסופרמרקט וקונות שם 'חסה גוש קטיף', 17 שנה אחרי שגוש קטיף נמחק מעל פני האדמה. נערים שיילכו בשנה הבאה לצבא, שנולדו בשנת העקירה, שמעו משהו על גוש קטיף. השם לא יהיה זר לגמרי באזניהם
ומוסיף חגי סגל: "...ואכן, עיזבונה של ההתיישבות היהודית בסיני אינו מכיל אמירות ציוניות נשגבות. תושבי חבל ימית ושלושת יישובי מפרץ אילת ושלמה השתקעו שם, כמעט כולם, ממניעים של הגשמה אישית. לא פעימה בהם השתוקקות לממש זכות אבות, לשרת אינטרס ביטחוני לאומי או להגשים חזון רוחני, ואף לא הוטלה עליהם משימה כזאת מטעם המוסדות המיישבים. סיפור חייהם הקצרים בסיני הוא סיפור תלאות חקלאי גרידא בישראל המפונקת של אחרי מלחמת ששת הימים. כיבוש שממות המדבר היה בעיני רובם מעין אתגר ספורטיבי ששכרו הכלכלי בצידו. בשעות הפנאי המעטות קיימו חיי תרבות חילונית סתמית. הם שאפו להיות אסם הירקות החורפי של אירופה ותו לא. יצואני עגבניות מצטיינים ומשווקי פרחים לתפארת. כתבה עיתונאית מצהיבה על מייסדי מושב נתיב העשרה אינה מכילה אפילו אמירה אידיאולוגית אחת... שנתיים וחצי לפני מועד הפינוי העריך אחד מוותיקי ימית, אל"מ (מיל') מנחם דיגלי, שאפילו תתבטל פתאום גזירת הגירוש, יעדיפו רוב שכניו לנטוש בכל זאת...".
חגי סגל מזכיר כי בהגיע יום הנסיגה, רק מעטים מתושבי חבל ימית נשארו להיאבק על ביתם. רובם המכריע לקחו את הפיצויים המופלגים שהמדינה נתנה להם ועזבו. מי שנאבקו היו תושבים מיו"ש ומגוש קטיף, שהאמינו שבמאבק הזה, גם אם ייכשל, הם ימנעו בעתיד את עקירת היישובים שלהם. זאת בניגוד לגוש קטיף, שבו מעל 90 אחוז מהמתיישבים היו בביתם עד היום האחרון – ואיתם המוני אדם שהגיעו לסייע להם במאבק.
יכול להיות שגם המציאות של חבל עזה כאתר שיגור רקטות ארוכות טווח של משטר הטרור החמאסי, משאירה את גוש קטיף בתודעה. השאלה 'למה בכלל נסוגנו?' מחלחלת אט אט ליותר ויותר רבדים בציבור הישראלי.
לפני 40 שנה הייתי מהמתנגדים לעקירת חבל ימית, ולכן גם הצבעתי לתנועת 'התחיה'. חשבתי שמדובר במחיר מופקע תמורת הסכם שלום עם מצרים. 9 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, כאשר בתודעה הישראלית המונח 'מלחמה' עוד הצטייר כקרבות שיריון בין שני צבאות של מדינות, החזרת הצבא המצרי לניצנה ולרפיח נראתה הימור מסוכן של ממשלה פזיזה. במבט לאחור של 40 שנה – ואני יכול להעיד על עצמי שעוד הרבה לפני כן, שנים לא רבות אחרי הנסיגה – כבר אפשר היה לחוש שההחלטה של מנחם בגין היתה נכונה. בניגוד לפשע הבלתי נסלח של עקירת גוש קטיף רק כדי להציל ראש ממשלה מכתב אישום, הסכם השלום עם מצרים שהוציא את הגדולה במדינות ערב ממעגל המלחמה אכן היה מהלך אסטרטגי מוצדק, גם במחיר המופקע של עקירת היישובים.
טעות לעולם חוזרת יותר מדי
אחת הטעויות הקשות של נפתלי בנט ערב הבחירות האחרונות, היתה טקס החתימה בשידור חי בערוץ 20 על המסמך, שבו התחייב שלא יישב בממשלה בראשות יו"ר יש עתיד, ולא יקים ממשלה המתבססת על קולותיו של יו"ר רע"ם מנסור עבאס. מנגד היתה גם התחייבות של בנט שלא ייתן יד לבחירות נוספות. חשבתי כבר בזמן אמת, עוד לפני הבחירות, שההתחייבות לא לשבת עם לפיד ועם רע"מ היא טעות פטאלית של בנט, כי אם המציאות תיכפה עליו קואליציה כזו, הוא ישתתף בה. בנט מילכד את עצמו מרצון, בלי שמישהו הכריח אותו, בהתחייבויות סותרות, שכל מהלך שלא היה עושה היה מחייב אותו להפר אחת מהן. הפרת ההתחייבות הבוטה הזו היא המאפשרת כיום לאוייביו הפוליטיים להעניק לו את התואר 'נוכל'.
לצערי הרב, ואני אומר זאת כמי שתומך בממשלה ובבנט, ראש הממשלה חזר השבוע בדיוק על אותה טעות, על אותה שטות, כאשר בראיון לערוץ 13 אמר שלא ישתף פעולה עם נתניהו להקמת ממשלה גם אחרי הבחירות הבאות, וגם לא עם הרשימה המשותפת. וכמובן כל הצידוק לממשלה הנוכחית היתה שלא ניגרר לבחירות חדשות. (בראיון לערוץ 12 אמר אמנם ש'הוא לא מטיל וטו על נתניהו'. בערוץ 11 התחמק מהשאלה). אני מאמין לבנט שאחרי כל הנאצות שהוא סופג מביבי ומהביביסטים, אין לו תשוקה מיוחדת לחזור ולשבת בממשלה אחת עם נתניהו. אבל אם אחרי הבחירות הבאות תעמוד בפניו הבחירה בין נתניהו לאיימן עודה, במי הוא יבחר? למה הוא צריך לחזור על אותה טעות, ולפזר שוב התחייבויות שלא יוכל לקיים?
מה שיישאר מהחומה
אחרי מלחמת יום הכיפורים, לאחר נפילת קו בר-לב בידי המצרים, היתה בדיחה: מה הדבר היחיד שנשאר מקו בר-לב? הווילות של הקבלנים...
נראה לי שהבדיחה הזו תסופר בעוד כמה שנים גם על חומת ההפרדה, זו שהשבוע הקבינט דן בהקמתה, באורך של 40 קילומטרים, לאורך הקו הירוק - ממגידו שבצפון ועד אזור היישוב בת חפר שבשרון. עלות הפרויקט צפויה להיות כ-360 מיליוני שקלים.
ההחלטה הזו היא הטמטום בהתגלמותו. בזבוז כספים משווע למטרה חסרת כל תועלת. ליד הבית שלי, באלקנה, נבנתה חומה במקום גדר. אפשר לראות מדי פעם את הפועלים הפלשתינים מדלגים מעליה.
בעידן של רחפנים, מצלמות ואמצעים אלקטרונים נוספים לזיהוי מעבר אנשים, מגחך לחשוב שיש עוד אנשים שמאמינים שהפתרון טמון בחומת בטון. כדאי לזכור תמיד את פירושו של רש"י לדברי משה למרגלים בפרשת 'שלח לך' (במדבר י"ג י"ט): "הבמחנים אם במבצרים" - "סימן מסר להם: אם בפרזים יושבין, חזקים הם, שסומכין על גבורתם. ואם בערים בצורות הם יושבים, חלשים הם".