בגיליון 'מצב הרוח' ערב יום העצמאות, סיפרתי בגאווה על המחלקה הדתית של חטיבת כרמלי, עליה נמנה גם אבא שלי, ששיחררה את העיר חיפה מהכנופיות הערביות ששלטו אז על החלקים הערביים של העיר, שלושה שבועות לפני הקמת המדינה.
אחרי ששמעתי וקראתי תיאורים על מה שהתרחש בחיפה בשבוע שעבר, אני כבר לא ממש בטוח שחיפה שוחררה מהכנופיות הערביות בתש"ח. וגם אם כן – כנראה שנכבשה מחדש בידיהם.
שעה שכל הזרקורים הופנו בשבוע שעבר לערים מעורבות כמו לוד – שם נרצח תושב העיר יגאל יהושע הי"ד, בן 52, בלינץ׳ ערבי באמצעות אבנים – ועכו, ומקומות נוספים בארץ, כמעט ולא היתה התייחסות למה שהתרחש בחיפה, עיר הולדתי. גם בחיפה, אחת הערים הכי סובלניות ביחסי יהודים-ערבים, ביצעו ערבים פוגרום ביהודים. הפרעות החיפאיות כמעט ולא זכו להתייחסות בתקשורת. אולי הודות לעובדה המשמחת לכשעצמה, שהפרעות הללו הסתיימו ללא שפיכות דמים, בניגוד ללוד שם נרצח בדם קר בלינץ' מידי ערבים תושב העיר יגאל יהושע, ובניגוד ליפו שם שרפו פורעים ערבים בבקבוק תבערה ילד ערבי בן 12 שנפצע קשה.
חלק מהפרעות נערכו ברחוב המרכזי בעיר התחתית בחיפה, רחוב העצמאות (איזה שם אירוני), רחוב הנמל המחבר בין הכניסות השונות לנמל חיפה, ורחוב יפו (גם לחיפה, מסתבר, יש את יפו שלה...).
ברחוב יפו פגעו הפורעים במסעדת 'סנגריה', אחת המסעדות האהובות בעיר. חלונות המסעדה נופצו, השולחנות והכיסאות בחוץ רוסקו וכך גם פריטי העיצוב הדקורטיביים. בזמן התקיפה שהו במסעדה כ-25 איש. העובדים מיד הכניסו את כל הנמצאים למטבח ולמחסן וסגרו את הדלתות, כך שאיש לא נפגע. מנהל המסעדה בוריס קוגניצקי, עצר ניידת משטרה שעברה במקום וביקש שינחו אותו מה לעשות. השוטרים ביקשו ממנו להמתין כי הניידת שלהם אינה זו שהוא הזמין.
גם למלון דיאנה, הבניין שבו שוכנת המסעדה, נזרק בקבוק תבערה. אתר האינטרנט של המלון מספר לאורחיו: "להיות במקום הנכון! אנחנו יושבים במרכז העיר התחתית בחיפה, בלב העניינים - רובע תרבותי, חיי לילה עשירים ומרכזי קניות שונים...". לא בטוח שהתיאור הזה מדוייק כעת.
ברחוב העצמאות פגעו הפורעים בסדרה ארוכה של חנויות, ביניהן חנות אביזרי הספורט המפורסמת 'ספורט מיכלין', שאני עוד זוכר את שמה הקודם 'זיניוק את מיכלין' על שם הבעלים. משם המשיכו לחנות 'תדפיס' לייצור חותמות.
הפורעים הערבים זרקו בקבוק תבערה על בית חנויות גדול ברחוב העצמאות 104, מול תחנת הרכבת 'חיפה מרכז', שהיתה שנים תחנת הרכבת המרכזית של חיפה, צמוד לממגורות דגון. חנות 'אייבורי' למחשבים נשרפה. במבנה פועל בית חב"ד לחיילים בודדים, ובו מתגורר הרב של חב"ד, הרב לייזר קליין. כשהרב קליין התקשר למשטרה לבקש עזרה קיבל את התשובה הלא מפתיעה: "קח את הילדים ותעזוב את המקום".
קרוב משפחה שעובד ברחוב העצמאות סיפר לי שכבר ביום רביעי שעבר, כשהחל 'עיד אל פיטר', רחוב העצמאות היה ריק מאדם, שומם לחלוטין. היהודים ברחו מוקדם מחנויותיהם כדי לא להיקלע ללילה. הערבים היו ספונים בבתיהם בסעודות החג, לפני שחלקם, חברי הכנופיות, יצאו לפרוע בחנויות של היהודים.
בהדר שוב אין כל הדר
הפרעות לא פסחו גם על שכונת הדר הכרמל, בעבר השכונה היהודית המרכזית של חיפה, וכיום שכונה מעורבת של יהודים וערבים, אחרי שמאות משפחות ערביות קנו בתים בשכונה וחדרו אליה, כשהם משנים את האופי הדמוגרפי שלה. ביום שישי שעבר תקפו שלושה פורעים ערבים את ישראל, גבר נכה עם מקל הליכה, פגוע ראש ועיוור למחצה, כשישב על ספסל בתחנת דלק פז ברחוב החלוץ. אחרי שנפצע ממכותיהם, הוא שיחק פני מת, ורק אז אמרו הפורעים אחד לשני בערבית לעזוב אותו "כי הוא גמור". עובדת של תחנת הדלק, אשר ראתה את המתרחש, הזמינה משטרה. ישראל נלקח באמבולנס לבית החולים רמב”ם ושוחרר ביום למחרת.
ומה נמסר בהודעה מבית חולים רמב"ם? "פצוע בינוני מקטטה בהדר הגיע למיון".
לילה לפני כן, ביום חמישי שעבר, קבוצה של כ-50 פורעים ערבים רגמו באבנים גדולות אוטובוס של אגד ברחוב שבתאי לוי, מהרחובות המרכזיים של חיפה. שמשות האוטובוס נופצו ונוסעת אחת, בת 66, נפצעה פציעת ראש.
באותו לילה ירד תושב חיפה בני סלמן מהמטרונית במחלף אלנבי, והלך לביתו. חבורה של ערבים תקפו אותו והיכו אותו קשות. הוא איבד את ההכרה והתוקפים, אשר סברו בטעות שהוא כבר מת, גלגלו אותו לשיחים בחורשת האקליפטוסים בשולי הרחוב. סלמן התעורר מאוחר יותר בתוך שלולית של דם ובכוחותיו האחרונים דפק על דלת במבנה סמוך ואז איבד שוב את הכרתו. זמן רב לאחר מכן התעורר ברמב"ם.
מהומות מטורפות היו בשכונת עין הים בחיפה, שכונה שלאורך שנים היתה אחת היפות והמבוקשות בעיר. "שכונת עין הים: מופת של דו קיום לאורך עשרות שנים", מתפאר אתר האינטרנט 'חיפה – תאגיד החדשות'. "תושבים נוצרים, מוסלמים ויהודים חיים ביחד בשכונה הנושקת לים".
אז התיאור 'מופת של דו קיום' כבר לא ממש מדוייק. ערביי השכונה פרעו בשכנים היהודים שלהם, בדיוק כמו בלוד וביפו. בנס לא היו נפגעים בנפש, רק נפגעי רכוש.
כמו בלוד, גם בחיפה פגעו ערבים בשני בתי כנסת, בשכונות תל עמל וחליסה. הראשון הוא 'פאר ישראל' ברחוב הירדן בשכונת תל עמל. בקבוק תבערה שהושלך למקום ביום שישי שעבר גרם לשריפת הספסלים, השולחנות והכיסאות. הנזק היה גדול. הקירות והתקרה הושחרו בפחם וגם החשמל ניזוק.
השני הוא 'שערי תורה' ברחוב הגיבורים בשכונת חליסה. כאן הנזק היה מועט, כי בקבוק תבערה שהושלך על המבנה לא חדר פנימה.
בית הכנסת נמצא במקום היסטורי מבחינת חשיבותו – בבית הנג’אדה, בית ששימש לפני מלחמת העצמאות כמשכנו של ארגון נוער לאומי-צבאי ערבי שפעל בארץ ישראל מתום מלחמת העולם השנייה, והפך לכח לוחם בראשית מלחמת העצמאות. בקרב על שיחרור חיפה השתלטו לוחמי גדוד 22 על הבית, שחלש על גשר רושמיה – המעבר העיקרי בין שני חלקי חיפה – וכבשו אותו מידי הכנופיות, בתום קרב קשה שנמשך כיממה, ובו נפלו רבים מלוחמינו. מה שמחזיר אותי לשאלה בפתיחה: האם חיפה באמת שוחררה מהכנופיות הערביות?
כמו בתקופת המאורעות
הבאתי רק מקצת תיאורים מחיפה. את העיר התחתית של חיפה אני מכיר היטב. בימי נעורי אהבתי לשוטט ברחובות הללו, בשלווה ובנחת. כיום אף יהודי לא נכנס ל'וואדי ניסנס' – איזור העיר התחתית.
עזר ויצמן ז"ל, הנשיא השביעי של מדינת ישראל ואלוף במילואים, כותב בספרו 'לך שמים לך ארץ' על חוויותיו מימי נעוריו, בתקופת המאורעות: "'אל תרד היום העירה' – מן הביטויים השגורים על לשונה של אמי בשנות ה-30 המאוחרות. 'אל תרד היום העירה' – מאורעות 1936. הורגים יהודים, כבר אז. 'היום יוצאים מן המסגד'. יום שישי בשבוע. כדאי להישאר בבית..." (עמ' 13).
85 שנים עברו מאז, קמה מדינה יהודית עצמאית – ושוב יהודים בחיפה 'לא יורדים העירה, הורגים יהודים'. מה יתרון משטרת וממשלת ישראל מממשלת ומשטרת המנדט?
עזה, לוד, יפו – הערים המעורבות והפרעות
לפני כ-135 שנה, בשנת תרמ"ה, 1885, ביקר בארץ ישראל זאב קלונימוס ויסוצקי, מראשי חובבי ציון ברוסיה (וסוחר התה המפורסם ששמו מתנוסס על שקיות תה עד היום). ויסוצקי שוטט בארץ, סייר במושבותיה, הבטיח וסייע ככל יכולתו והגה רעיון 'מהפכני': להקים יישובים יהודיים עירוניים בערים ערביות. זאת, לאחר שנוכח לדעת שההתיישבות החקלאית באותן שנים של תחילת העליה הראשונה, עליית המושבות, לא יכולה לתת פתרון מתאים לפרנסת העולים הרבים מרוסיה.
כשוויסוצקי נוכח כי העיר יפו מלאה ואין בה מקום, הגיע למסקנה שכדי למשוך עולים עירוניים מרוסיה לא״י יש להקים יישובים יהודים נוספים בערים הערביות הגדולות בארץ ישראל, כדי שישמשו לעולים מרוסיה מקומות קליטה עירוניים, ולא להסתפק בקליטה רק בכפרים החקלאיים. הרי לא כולם מתאימים לחקלאות. חלק גדול מהעולים היו רוכלים, סוחרים, תעשיינים ואנשי רוח, שמקומם הטבעי הוא בערים.
בהשפעת אברהם מויאל נענו צעירי יפו בשמחה לשליחות שהוטלה עליהם, לקיים מצוות יישוב הארץ והקמת יישובים יהודיים נוספים בערים הערביות, מתוך אמונה שכאשר יגיעו לשם העולים מרוסיה יבנו שם בתים, חנויות, בתי מלאכה ומבני תעשייה, ויקימו בתי ספר וישיבות כמו ביפו.
הגרעין הראשון שהחל בהכנות למעבר היה הגרעין ללוד, בעיקר בשל קרבתה של העיר ליפו. ראשוני המתיישבים יצאו ללוד כבר בראשית שנת תרמ"ו. חודשים מספר אחר כך יצא הגרעין לשכם והשלים את היישוב היהודי הקטנטן שכבר היה שם.
הגרעין שיצא לעזה היה הגדול מכולם. ההתיישבות היהודית בעיר התקיימה עד פרעות תרפ"ט – הפרעות שהביאו לקץ ההתיישבות היהודית בחלק מהערים המעורבות דאז, בראשם חברון ועזה (היהודים בלוד ובשכם עזבו עוד לפני כן).
עברו מעל 135 שנה. לוד, עזה, יפו – שכונות יהודיות בערים מעורבות – כל התיאורים חוזרים, בהבדל אחד: הפעם אין סיכוי שהיהודים יעזבו את הערים המעורבות. בכל זאת יש משמעות לקיומה של מדינה יהודית.