בערבו של יום חמישי, אור לט"ו בתמוז תשל"א, 7 ביולי 1971, נורו לעבר העיר פתח תקווה חמישה טילי קטיושה מהגבעות ממזרח לעיר, מאיזור השומרון, ופגעו פגיעה ישירה בבית-החולים בית-רבקה בעיר. אסתר ויטס בת ה-71, שעמדה להשתחרר בבוקר שלמחרת, נהרגה במקום. קרולינה לזר בת ה-70 וזהבה חודורוב בת ה-67, נפצעו קשה ונפטרו מפצעיהן כעבור מספר ימים. מהירי נפגע גם בית מגורים ברחוב קיש הסמוך, שם נהרגה ענת דרשני בת השש, והוריה ושתי אחיותיה נפצעו. אחד הטילים, שנפל באיזור מאוכלס, לא התפוצץ, ובנס נמנע אסון כבד הרבה יותר.
אירגון הפת"ח, אז בפיקודו של יאסר ערפאת, בהודעה מביירות, לקח אחריות להתקפה.
המצוד אחר משגרי הקטיושות החל כבר בליל ההפגזה. מסוק שסרק את הגבעות ממזרח לעיר, במערב השומרון, זיהה את מטול הקטיושות, בקוטר 122 מ"מ, ליד הכפר דיר בלוט, מערבית לפדואל של היום, כ-9 ק"מ מפ"ת, 800 מטרים מהקו-הירוק. ליד המשגר הוטמנו אחרי הירי מוקשי נעל כדי לפגוע בכוחות צה"ל הסורקים. המוקשים אכן התפוצצו, ושני ילדים ערבים שנקלעו למקום באקראי נפצעו.
ההתקפה נחתה על ישראל בהפתעה. התקופה בכללה היתה תקופת רגיעה. לאורך תעלת סואץ שררה הפסקת אש מזה כשנה, וכך גם בחזית הירדנית, אחרי שחוסיין פתח במלחמה עקובה מדם נגד אירגוני המחבלים בספטמבר 1970. הללו, באותה תקופה, כבר החלו להידחק צפונה, לפתח'לנד בלבנון. אף על פי כן בצה"ל הניחו מיד שמדובר בחוליית מחבלים שחדרה מירדן דרך הביקעה, חצתה את השומרון כולו לרוחב כשהם נושאים את המטול הכבד על כתפיהם, הגיעו סמוך לקו הירוק, הציבו את המטולים, ביצעו את הירי, ונמלטו, מן הסתם בחזרה מזרחה, לירדן. בכפרים שבהם עבר נתיב הבריחה האפשרי של המחבלים הוטל עוצר, ונערכו חיפושים וזיהויים. אך למחבלים לא היה זכר.
יותר משבוע עבר. צה"ל, משמר הגבול והשב"כ חיפשו בקדחתנות, ולאורך הגבול וגדר הביטחון בבקעת הירדן תוחזקו המשמרות: ועדיין לחוליית המחבלים לא היה סימן. רק כעבור שבוע, ב-14 ביולי בחצות, הבחינו חיילים מיחידת הנח"ל, בשבע דמויות חשודות מדרום לסרטבה, כחמישה קילומטרים מערבית לירדן. המחבלים לא הספיקו אלא להטיל שלושה רימוני יד. שישה מחבלים נהרגו. אחד הצליח להימלט בחזרה לירדן. על הגופות נמצאו מפות שרמזו על כך שתיכנון הירי היה מדוקדק. בפתח' בחרו באנשים בעלי כושר גופני מעולה שהוכיחו יכולת רבה. הם שהו בשטח ישראל כ-12 יום עד שחוסלו.
המחבלים יכלו לבצע את ירי הקטיושות ללא הפרעה, כי איזור מערב השומרון, האיזור היחיד ביו"ש כיום שבו יש רוב דמוגרפי יהודי מוחלט, היה אז, 4 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, ריק לחלוטין מהתיישבות יהודית. אריאל, אלקנה, ברקן, פדואל, עלי-זהב, בית-אריה – כל אלו היו לפני יובל שנים בגדר חלום רחוק. צה"ל, 4 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, שלט בשטח באופן לא מלא. היום, גם בזכות ההתיישבות, כבר יותר קשה למחבלים להסתובב כבעלי בית באיזורים הללו, כמו ברוב שטחי יו"ש.
ומאז מבצע 'חומת מגן', צה"ל חזר לשלוט ביטחונית ומודיעינית בכל רחבי יו"ש, לכן לא יורים רקטות מיו"ש על פתח-תקוה, כמו על כל מקום אחר בארץ.
לפני חודש כזכור ירו קטיושות על פתח תקוה, כמו על כל איזור המרכז, כמו גם על ירושלים. ירו אותם מעזה, לא מיו"ש.
מתי סכנת קטיושות מיו"ש על פתח-תקוה תחזור? כשיחזרו אותם תנאים: כשלא תהיה נוכחות יהודית בשומרון, לא התיישבותית ולא צבאית, כמו ברצועת עזה.