בכ"ו בטבת תשנ"ז, 5 בינואר 1997, השתתפתי ככתב 'הצופה' בסיור בגוש קטיף עם שר החקלאות ואיכות הסביבה דאז, רפאל איתן. רפול לא היה רק שר – הוא היה סגן ראש הממשלה, סגנו של נתניהו בממשלת נתניהו הראשונה, כחלק מההסכם שהיה לו עם נתניהו כשרץ איתו ברשימה אחת לבחירות (ועם דוד לוי) – רשימת 'הליכוד-גשר-צומת'.
תוך כדי סיור באתרי החקלאות השונים של גוש קטיף, דיווח כתב 'קול ישראל' כי בלילה הקודם התקיימה פגישה חשאית בין נתניהו ויאסר ערפאת בבניין מינהלת התיאום והקישור עם הפלשתינים במחסום ארז שבצפון הרצועה (לא רחוק מהמקום בו היינו באותו רגע. למיטב זכרוני שמענו על כך בביקור בחוות הדיג ביישוב דוגית). ביבי וערפאת כבר נפגשו לפני כן, גם אחרי קרבות 'מנהרת הכותל' שהתרחשו רק שלושה חודשים לפני כן, אבל באותם שבועות שררו נתק ומתיחות בין ישראל והרשות הפלשתינית, על רקע הקשיים שהתגלו בדרך להסכם הנסיגה מחברון. לכן הידיעה על המפגש החשאי היתה מפתיעה, בעיקר כשמשמעותה היתה שנתניהו מתקרב לנכונות לחתום על הסכם חברון. רפול – לא רק רמטכ"ל לשעבר אלא סגן ראש הממשלה, שר בכיר בממשלת נתניהו – היה ממודר כשאר השרים. הוא הופתע מהידיעה כמו כל המשתתפים בסיור, ושאל אותי, העיתונאי, מה אני יודע לגבי מהימנות הידיעה. את הסיור ליוו כמה וכמה עיתונאים, אבל כולם היו כתבים לענייני חקלאות, מנותקים מכל מקור מדיני או ביטחוני. אני הייתי היחיד שהשתתפתי מעצם היותי כתב 'הצופה' ביש"ע (ה'ע' של יש"ע עוד היתה אז חלק בלתי נפרד ממה שמכונה 'השטחים' בכל התחומים), וככזה הייתי מחובר למקורות מדיניים וביטחוניים, כי המתרחש בשטחי יש"ע, אז כמו היום, תמיד נגע גם בהיבטים מדיניים או ביטחוניים.
בו במקום התקשרתי לאחד המקורות שלי במעמקי משרד הביטחון, וקיבלתי אישור שאכן המפגש התקיים. למה התקשרתי למשרד הביטחון? כי המפגש התקיים באתר השייך למשרד הביטחון, ותיארתי לעצמי שלא ייתכן שבמשרד הביטחון לא יידעו על מפגש כזה שנערך ב'טריטוריה' שלהם. ממשפט מקרי שנאמר באותה שיחה הבנתי גם שההדלפה לכתב 'קול ישראל' לא היתה ממשרד ראש הממשלה, אלא מ'מישהו' במשרד הביטחון (זה שדיברתי איתו). שר הביטחון אז היה יצחק מרדכי, שהיה להוט לכל אורך הקדנציה שלו לדחוף להבנות עם הרשות הפלשתינית בראשות יאסר ערפאת – הסכם חברון היה רק דוגמה אחת - הרבה יותר מראש הממשלה, שלא סלד מכך עקרונית אבל חשש כל הזמן לגורל הקואליציה הימנית שלו.
ניגשתי לרפול, ואמרתי לו שמבירור שעשיתי הידיעה נכונה, ואכן התקיימה פגישה חשאית בין נתניהו וערפאת בלילה הקודם. עשרה ימים אח"כ, אור לז' בשבט תשנ"ז, 15 בינואר 1997, אישרה הממשלה את הסכם חברון, שמסר לידי הפלשתינים 90 אחוזים משטח העיר.
אין סיבה להתרגש מהעובדה שנתניהו לא שיתף את שר הביטחון גנץ ושר החוץ אשכנזי בביקור החשאי שלו בסעודיה. לא זו הדוגמה היחידה לחריקות בממשלה. אירוע כזה אינו חריג בהיסטוריה הפוליטית הישראלית. בן גוריון לא שיתף את שריו במגעים החשאיים שלו שהובילו למבצע סיני – הם שמעו על כך רק ערב המבצע; מנחם בגין השיב לאחד השרים בממשלה במשפט המפורסם 'לא שואלים גבר איפה הוא בילה בלילה', אחרי הפגישה החשאית שלו עם בשיר ג'ומייל, הנשיא הנבחר של לבנון שחוסל בידי הסורים לפני שהספיק להתמנות לתפקיד. שניהם לא דאגו למנות להם ממלא מקום לאותן שעות בהן לא שהו בארץ. ראש הממשלה גולדה מאיר ושר החוץ אבא אבן היו מאותה מפלגה, 'המערך', ואפילו מאותה מפלגה בתוך אותה מפלגה – מפא"י – אבל היחסים ביניהם היו לבביים בערך כמו היחסים בין נתניהו ובני גנץ, ולאבא אבן לא היה שמץ של מושג על המגעים החשאיים שגולדה קיימה עם חוסיין מלך ירדן, או אפילו על סיכומים מדיניים שהושגו בין ישראל וארה"ב (גולדה קיימה את הקשר ישירות עם השגריר הישראלי דאז, יצחק רבין).
האבסורד הגדול ביותר היה, כששר החוץ שמעון פרס לא שיתף את ראש הממשלה ב'הסכם לונדון' שחתם עם המלך חוסיין, אלא רק אחרי מעשה. כאן לא ראש ממשלה מידר את שר החוץ שלו, אלא שר החוץ מידר את ראש הממשלה.
ראש ממשלה הוא ראשון בין שווים – אבל הוא ראשון, ולא בכל המגעים המדיניים שלו הוא משתף את שאר השרים. כך זה היה תמיד. כך זה יהיה תמיד.
מה שסייע בחשיפת הביקור השבוע, היה אתר אינטרנט שלא היה קיים לפני חצי יובל שנים, אבל כיום קשה להתעלם ממנו – אתר 'פלייטרדאר'. האתר הזה עוקב אחרי כל הטיסות האזרחיות ברחבי העולם. האתר לא חושף טיסות צבאיות ברובן המכריע – פה ושם יש גם חריגים כאלו – אבל רוב הטיסות האזרחיות מזוהות בזמן אמת. כשצופי האתר ראו השבוע מטוס ממריא מישראל, טס לאורך ים סוף ואז פונה ונוחת בסעודיה – ה'אורות האדומים' הראשונים נדלקו. מכאן היכולת של התקשורת המקושרת לחשוף מי בדיוק טס, למה טס ומה היתה תוצאת הטיסה, כבר קלה ביותר.
נשיא ארה"ב לא מבין
מה קורה במזרח התיכון כשבבית הלבן יושב נשיא מהמפלגה הדמוקרטית שלא מבין את המציאות האזורית וחי בפנטזיות? לפעמים זה מביא למלחמה כמו האינתיפאדה השניה שפרצה בשלהי כהונת הנשיא קלינטון. לפעמים, במקרה הטוב, לא קורה כלום, כמו בתקופת הנשיא אובמה, זה שביידן כיהן כסגנו; ולפעמים, בהפוך על הפוך, זה דווקא מביא לשלום במזרח התיכון.
שידרוג היחסים בין ישראל וסעודיה היא תולדה ישירה של בחירתו של ביידן. בית המלוכה הסעודי, כמו מדינות המפרץ הפרסי, כמו מדינת ישראל, הזדעזעו מדיבוריו של ביידן ואנשיו בדבר רצונם לחזור למשא ומתן עם איראן, האיום הכי משמעותי כיום במזרח התיכון. התוצאה המיידית היא חיזוק הקשרים הסמויים והפחות סמויים בין ישראל למדינות ערביות במרחב.
זה קרה גם לפני 44 שנים. בארה"ב נבחר לנשיאות נשיא דמוקרטי, ג'ימי קרטר, בעל חלומות מפליגים על שלום מזרח תיכוני כולל, בין ישראל לכל מדינות ערב והפלשתינים בראשות אש"ף, שיקבלו 'בית לאומי' ביש"ע, וכולם הבינו את משמעות הביטוי. זה אמור להיות מושג באמצעות ועידת שלום שתכונס בז'נבה בראשות המעצמות – כלומר, גם ברית המועצות, אוייבת מרה אז של מדינת ישראל, והפטרון העיקרי של רוב מדינות ערב. הפנטזיה הזו היתה המדיניות העיקרית של מימשל קרטר החדש במזרח התיכון.
מי שנחרד יותר מכל מהדמיונות והשיגיונות הללו של קרטר, היה נשיא מצרים אנואר סאדאת. הוא הבין יותר טוב מכולם שמוועידה כזו לא ייצא כלום, בטח לא שלום, ואז חלומו לראות בהחזרת חצי האי סיני לריבונות מצרית ייגנז לשנים ארוכות, אולי סופית. מסקנתו היתה: לנקוט יוזמה שתחסל את הפנטזיה האמריקנית הזו. והיוזמה היתה ביקורו ההיסטורי בישראל, ונכונותו לחתום על הסכם שלום נפרד עם ישראל, שבמסגרתו קיבל בחזרה את חצי האי סיני, תוך 'מס שפתיים' לנושא הפלשתיני, באמצעות שיחות אוטונומיה, שכצפוי התגלו אז כעקרות וחסרות חשיבות. אבל בינתיים הוא קיבל בחזרה את כל חצי האי סיני (לא בעצמו, הוא נרצח לפני כן. יורשו מובארק זכה מן ההפקר).
גם כך, לנשיא ארה"ב הדמוקרט קרטר לקח זמן רב להבין את המצב לאשורו. הוא המשיך ללהג גם אח"כ על 'ועידת ז'נבה', עד שסאדאת ובגין, דווקא מתוך המחלוקת ביניהם, הבהירו לו שאם הוא רוצה הצלחה, עדיפה ועידת קמפ-דיוויד על ועידת ז'נבה. מי אמר שהדמוקרטים בארה"ב לא מבינים בסוף מה שכל ילד מבין מההתחלה?