"כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱ-לֹהִים לְבַדֶּךָ"

ערב יום הכיפורים, מחר נתפלל בתחינה רבה בבתי הכנסת "מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יוֹשֵׁב מָרוֹם. וּמַה נְּסַפֵּר לְפָנֶיךָ שׁוֹכֵן שְׁחָקִים. הֲלֹא כָּל הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת אַתָּה יוֹדֵעַ".

50 שנה חלפו בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת שמחת תורה – שתי מלחמות שקווים משותפים רבים לשתיהן.

בשנה שלפני המלחמה הנוכחית, הייתי מעביר מדי פעם הרצאה על נס מלחמת יום הכיפורים בתשל"ד. המלחמה הזו היתה אחד הניסים המופלאים בתולדות עם ישראל. מלחמה שנפתחה בנסיבות הגרועות ביותר מבחינת ישראל והטובות ביותר מבחינת מצרים וסוריה – צבאות של שתי מדינות שפלשו לשטח מדינת ישראל בהפתעה מוחלטת כשהם שועטים קדימה בלי שצה"ל מצליח לבלום אותם - שנחשבת עד היום בתודעה הלאומית ההיסטורית ככישלון צבאי, הסתיימה מנקודת מבט צבאית טהורה בניצחון מוחלט של כוחות צה"ל, כשכוחותינו מאיימים גם על דמשק וגם על קהיר.

לכן גם הצעתי בעבר, ואני עומד על הצעתי זו, להגיד הלל שלם בברכה בכל שנה בכ"ט בתשרי, כהודיה על הניצחון והנס של מלחמת יום הכיפורים.

אנחנו עדיין נמצאים בתוך מלחמת שמחת תורה, קרוב מדי לאירועיה, מכדי שאפשר יהיה לתת לה מבט היסטורי. למרות זאת אין לי ספק שבעוד עשרות שנים, נכיר שגם המלחמה הנוראה הזו, שהתחילה בטבח שלא היה כמוהו מאז שואת יהודי אירופה, עוד תתגלה בעתיד כאחד הניסים שקמו לעם היהודי ולמדינת ישראל. (זאת מעבר למאות ניסים קטנים שאירעו לאנשים רבים במלחמה, כמו סיפורה של רפ"ק שפרה בוכריס המתפרסם בגיליון זה). כמו שרק שנים רבות אחרי מלחמת יום הכיפורים אפשר היה לזהות את הנס, כך יהיה גם עם מלחמת שמחת תורה. אנחנו עדיין בעומק המלחמה, אבל את המגמה אפשר כבר לזהות.

ככל שחולף הזמן, מתבררות תוכניות ההשמדה מבית מדרשו של הצורר הפרסי, המן העמלקי של דורנו: הסתערות בו זמנית מצפון ומדרום, של כוחות הנוח'בה של החמאס מרצועת עזה לצפון הנגב, וכוחות רדואן של חיזבאללה מלבנון לגליל העליון, הסתערות של הפלשתינים ביו"ש על ההתנחלויות והיישובים היהודיים בשרון ובשפלת החוף, ולקינוח אינתיפאדה של ערביי ישראל. אין צורך בדמיון רב כדי לשער מה היה מצבה של מדינת ישראל ומה היה מצבנו כיום, אם התוכנית הזו היתה מתבצעת במלואה, כשצה"ל בהדממה מלאה בכל הגבולות.

החמאס ביצע אכן את זממו בטבח נוראי – אבל חיזבאללה, משיקוליו שלו, הסתפק בשיגור רקטות מרחוק. תושבי הגליל אמנם פינו את יישוביהם, שחלקם נהרסו מירי חיזבאללה, מציאות שמעולם לא היתה בהיסטוריה של המדינה,אבל לא היה שם טבח דוגמת עוטף עזה, והעזיבה הזו, למרות שהיא מתארכת, תהיה בסוף זמנית. הפלשתינים ביו"ש לא הסתערו על היישובים, וצה"ל הצליח בסופו של דבר לעבור ממגננה למתקפה, גם אם לא בצורה חלקה.

שנה אחרי פרוץ המלחמה, הגלגל מתהפך. מי היה מאמין בדיוק לפני שנה, בערב יום הכיפורים תשפ"ד, שכך ייראה כיום המזרח התיכון: רצועת עזה הרוסה כמעט לחלוטין. מאות אלפי עזתים חיים באוהלים ובמגורים זמניים, כי בתיהם חרבו לגמרי. הם נעים ונדים על פי הנחיות צה"ל מאיזור לאיזור. החמאס איבד חלק גדול מיכולות הטרור שלו: את רוב מערכות המנהרות שלו, את כוחות הנוח'בה שלו. מוחמד דף חוסל, איסמעיל הניה חוסל (מעניין בידי מי?) וכמוהו רבים ממפקדי החמאס.

אין צורך בדמיון רב כדי לשער מה היה מצבה של מדינת ישראל ומה היה מצבנו כיום, אם התוכנית לפעולה משותפת של החמאס, חיזבאללה והפלשתינים היתה מתבצעת בשמחת תורה במלואה, כשצה"ל בהדממה מלאה בכל הגבולות

בדרג המח"ט ומעלה חוסלו שמונה, בדרג המג"ד חוסלו כ-30, ובדרג המ"פ חוסלו כ-165 (ע"פ הנתונים הרשמיים של דובר צה"ל שפורסמו השבוע). לא ברור לי מה משמעות שלטון החמאס בעזה כיום. סינוואר מסתתר באחת המנהרות, מנותק מגע ברוב הזמן. ככה לא נראה שלטון.

בשמחת תורה אשתקד, בתוך שעות ספורות עם תחילת המתקפה, חמאס שיגר 3,000 רקטות לשטח מדינת ישראל. מאז ועד השבוע שוגרו כ-13,200 רקטות רק מרצועת עזה. השבוע, ביום לציון שנה לפתיחת המלחמה למניינם, 7 באוקטובר, הצליח החמאס לשגר רק 5 רקטות למרכז הארץ, ועוד כ-10 ליישובי העוטף. שני המשגרים ששיגרו את הרקטות הושמדו מיידית.

בלבנון – נסראללה איננו, וכך גם מחליפו והמחליף של מחליפו. ולפי הבדיחה העממית החדשה, בכירי חיזבאללה כיום הם כאלו שעד לפני חודש לא היו מספיק בכירים כדי לקבל ביפרים. הדאחיה, כך נראה, נמחקה. חיזבאללה איבד חלק גדול מאתרי שיגור ואיחסון טילי קרקע קרקע שלו, מנהרות הן לוגיסטיות והן מבצעיות, מבני תקיפה, מבנים שהובילו למנהרות, והרשימה עוד ארוכה. התקיפות האלה פגעו קשות בתכנונים המקוריים של חיזבאללה לתקוף את ישראל באלפי רקטות ביום. זוכרים שהפחידו אותנו לאורך השנים ב-150 אלף רקטות של חיזבאללה ומה יהיו תוצאות השיגור שלהם? שנים רבות הסבירו שאם רק נעז להיכנס ללבנון, או להפציץ את ביירות, רבי קומות בישראל יקרסו ממטחי הרקטות של חיזבאללה, וחשמל יהיה רק למי שיצטייד מראש בגנרטורים. ומה קרה בשבוע האחרון? ביירות בערה, וחיזבאללה, שאמנם עדיין מצליח להפציץ שוב ושוב את הגליל כולו עד חיפה והקריות ברקטות קצרות טווח, הצליח לטפטף מדי פעם רק רקטות בודדות 'בעד בעד חיפה' (מעבר מעבר לחיפה, כלשונו המתרברבת של נסראללה אללה ירחמו במלחמת לבנון השניה).

וגם ביהודה ושומרון, זירה רחוקה מהתודעה הציבורית מטבע הדברים, צה"ל מפרק לאט ובשיטתיות את חוליות הטרור השונות.

הערב, ליל יום הכיפורים, נבקש כולנו "יַעֲלֶה תַחֲנוּנֵנוּ מֵעֶרֶב. וְיָבוֹא שַׁוְעָתֵנוּ מִבֹּקֶר. וְיֵרָאֶה רִנּוּנֵנוּ עַד עָרֶב". לבי בהחלט מתרונן למראה עזה, הדאחיה ודרום לבנון עולות בלהבות.

המלאכה עדיין לא הסתיימה, לא בעזה ולא לבנון. יש עוד הרבה עבודה להשלים את חיסול הכוח הצבאי של חיזבאללה ושל החמאס, וכמובן חייבים להחזיר בהקדם את כל החטופים החיים. אבל כשתסתיים המלחמה, המזרח התיכון באמת יהיה מזרח תיכון חדש – ולא כזה ששמעון פרס המנוח פינטז עליו בדיוק לפני 31 שנים, כשנחתם הסכם אוסלו.

נראה לי שגם בתאריך בו תסתיים מלחמת שמחת תורה, נצטרך להגיד הלל שלם בברכה.

האמת על המלחמה הכי מוצלחת

בראש השנה הלך לעולמו אלוף (מיל') שייקה גביש, מי שהיה אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים, אחרון אלופי המטכ"ל של אותה מלחמה, מאחרוני לוחמי הפלמ"ח במלחמת העצמאות.

מלחמת ששת הימים נחשבת עד היום למוצלחת ביותר במלחמות ישראל – ובצדק. בתוך ששה ימים הבסנו שלושה צבאות שאיימו  להשמיד את המדינה, בתרגילים שעוד שנים רבות יילמדו בבתי הספר הצבאיים (השמדת חילות האוויר של מצרים סוריה וירדן, למשל), וגבולות המדינה הורחבו באופן משמעותי. גם אם חלק גדול מהשטחים ששוחררו נמסרו לאוייב, עדיין ההתיישבות הנרחבת ביו"ש והאחיזה ברמת הגולן, כולל החרמון, הם תוצאת אותה מלחמה.

האלוף ישעיהו גביש ז"ל. צילום: דובר צה"ל

הניצחון המדהים במלחמה האפיל על הכשלונות של אותה מלחמה – בדיוק אלו שהיו גם במלחמות הבאות, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון השניה, וגם המלחמה הנוכחית. בספרו 'סדין אדום' חושף שייקה גביש ז"ל את הליקויים של אותה מלחמה, ובראשה – הקונספציה. שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה, עוד היה אגף המודיעין משוכנע שמלחמה לא נראית באופק. וכך הוא מספר (עמ' 228): "הערכת המודיעין, שבאה לידי ביטוי פומבי ובמוצהר מפיו של האלוף אהרון יריב, ראש אמ"ן, היתה ברורה: שנת 1967 אינה שנת מלחמה! הרמטכ"ל יצחק רבין תמך בהערכה זו והתקשה לשנות את דעתו בימי המשבר הראשונים. רק לאחר סילוק משקיפי האו"ם וההכרזה המצרית על חסימת מצרי טיראן לשיט ישראלי, הוא שינה את עמדתו".

בהמשך מתייחס גביש לאחת הטענות שנשמעות גם בימינו, בעיקר מצד שמאל של המפה הפוליטית: הכנסת גורמים בינלאומיים לגיזרה, שהם ידאגו לביטחון ישראל. וכך כותב גביש: "וישנו, כמובן, גם לקח חשוב שנובע מהתנהגות מעצמות המערב, שחזרו בהן מההסכמים שהושגו בתום מבצע סיני, שכללו את פתיחת מיצרי טיראן באמצעות שייטת בינלאומית שתפרוץ את המצור שיוטל על ידי המצרים – וכן את הצבת כוחות האו"ם בגבול ישראל-מצרים, על אדמת מצרים. בשום שלב שהוא לא היתה מעורבות ממשית של מעצמות המערב להבטחת הישארות האו"ם בעמדותיו ולהקמת שייטת בינלאומית, שתפרוץ את המצור בשארם א-שייח' ותבטיח את השיט לאילת. האמונה שמעצמות המערב יתערבו במשבר התגלתה כמוטעית.

"הלקח ברור: היעזרות בהבטחות ובסיכומים בינלאומיים והישענות עליהם אינן ערובה לביטחוננו". לקח גם לימינו.

איפה היה צה"ל בשמחת תורה שאלנו כולנו, איך זה הוא לא היה מוכן לכל התפתחות? השאלה הזו, על פי גביש, היתה רלוונטית כבר במלחמת ששת הימים. וכך הוא מספר (עמ' 117): "...תוכנית ההצטיידות על פי פקודת האפסנאות 1967, שפירטה את החזר הציוד מהאימונים למחסני החירום, פשטה את הרגל. העניין היה צפוי מראש, ולא פעם העלו אלופי הפיקודים את הטענה שחלק מציוד החירום הוצא מהימ"חים ומשמש לאימונים השוטפים, אך הרמטכ"ל בשלו: אין טעם לקנות את הציוד הדרוש לאימוני הצבא נוסף על זה של מחסני החירום. בעת רגיעה נשתמש בציוד החירום לאימונים, ובעת מלחמה – נפזר את ציוד האימונים ונחזירו לימ"חים. בפועל, ברגע האמת התברר שישנם חסרים גדולים אפילו בנשק קל, במשקפות, במצפנים וכו'. אבל, תודה לא-ל, המפקדים והלוחמים היו מוכנים לסבול הכול - רק שתינתן להם האפשרות לצאת להתקפה. הם יילחמו בגופם, ובלבד שיינתן להם".

ועוד כותב גביש, בנוגע לנושא שגם הוא נדון כל העת במלחמה הנוכחית: מה האסטרטגיה? השאלה הזאת, מגלה גביש (עמ' 228), עמדה על הפרק כבר במלחמת ששת הימים – וגם אז לא התקבלה החלטה: "טעות נוספת, שאינה קשורה למהלכים הצבאיים, נגעה למטרות המלחמה, אם אכן תפרוץ. לא זכור לי אפילו דיון אחד בשאלה כיצד מסיימים את המלחמה, או בשאלה אילו יעדים, מדיניים או אסטרטגיים, אנחנו רוצים להשיג במלחמה. שאלות אלה לא נידונו לפני המלחמה או בעתות השלום שבין המלחמות. ב-11 השנים מאז מבצע סיני ועד מלחמת ששת הימים מעולם לא גובשו דעה או אפשרויות להשגת יעדים כלשהם. כל הדיונים וכל השיקולים, כל משחקי המלחמה, כל החשיבה ארוכת הטווח, כל עמדות הממשלות השונות בישראל – כל אלה התמצו בעמדה אחת ברורה וקובעת: גבולות שביתת הנשק מאז מלחמת העצמאות הינם בני הגנה, והם גבולות המדינה, שחבל שלא הפכו להסכמי שלום ולגבולות קבע בינינו ובין מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. לפיכך נשארנו בחפירות על הקו הירוק בלבד".

מה שמלמד שאולי אנחנו מצטיינים באמירת 'על חטא שחטאנו', אבל הפקת לקחים אינה מהתכונות הבולטות של העם היהודי.

גמר חתימה טובה לכל קוראי 'מצב הרוח' ולכל עם ישראל.