השבוע, גם אחרי החיסול המרהיב של נסראללה, שמעתי את הטענה ה'חמוצה' שהחיסול עוד עלול להתגלות כטעות, כי במקום נסראללה יבוא אדם יותר גרוע. הטיעון הזה התבסס על חיסולו של עבאס מוסאווי, קודמו של נסראללה, לפני 32 שנה, בי"ב אדר א' תשנ"ב, 16 בפברואר 1992, חיסול שהעלה להנהגת חיזבאללה את נסראללה, שעלה על קודמו בתחכומו, שטניותו והכריזמה שלו. מוסאווי כיהן בקושי שנה בתפקיד. למרות ששנאתו לישראל לא היתה פחותה משל עמיתיו בחיזבאללה, הוא היה הרבה פחות חריף והרבה פחות ממולח מחבריו, בוודאי הרבה פחות מתוחכם מהם.
במשך שנים טענו רבים שהחיסול היה טעות ישראלית קשה – בגלל שהביא להנהגה את נסראללה.
בניגוד מוחלט למשפט העממי, יש אנשים שאין להם תחליף. לכל אדם יש מחליף – אבל לא לכל אדם יש תחליף. חיזבאללה, למשל, עד היום, לא התאושש מחיסולו של עימאד מורנייה
השבוע גילה אחד ממתכנני החיסול, שחיסולו של נסראללה היה מבצע שתוכנן 10 שנים - וארך 10 שניות. אם התיאור מדוייק, הוא מציין עוד הבדל משמעותי בין חיסול מוסאווי לחיסול נסראללה.
יום למחרת החיסול של מוסאווי, פירסם העיתון 'חדשות' זיע"א כותרת ראשית צעקנית שפתחה במילים 'חיסול מוסאווי תוכנן מראש'. לא היה משפט רחוק יותר מהאמת. כי בחיסול מוסאווי, לפני 32 שנה, לא היו אפילו 10 דקות של תכנון. זו החלטה שהתקבלה משליפה מהשרוול, בלי שום חשיבה מוקדמת.
אני מניח שיעברו עוד כמה שנים עד שיוודעו כל הפרטים המדוייקים על חיסולו של נסראללה – מי תיכנן, מי התייעץ, עם מי התייעץ, מתי התקבלה ההחלטה, איך התקבלה ההחלטה. על חיסולו של מוסאווי אנחנו כבר מכירים את כל הפרטים. הם לא נשמרו בסוד 32 שנה.
התוכנית המקורית היתה בכלל לחטוף את מוסאווי, כדי להשתמש בו כקלף מיקוח לשיחרור רון ארד. סיירת מטכ"ל ושייטת 13 החלו בהכנות למבצע החטיפה שכונה 'שעת לילה'. זו היתה הפעם הראשונה בה נעשה שימוש במזל"ט (מטוס זעיר ללא טייס) שהעביר מידע מודיעיני ותמונות לחדר הפיקוד בזמן אמת. בכירי צה"ל שנאספו בחמ"ל שהוכן מראש למבצע המיוחד בבור בקרייה בתל אביב, צפו בפעם הראשונה על גבי מסך בזמן אמת בצילומים מהמל"טים שטסו מעל השיירה של מוסאווי, שעשתה דרכה מביירות לעיירה ג'יבשית, שם השתתף מוסאווי באזכרה לאחד מלוחמיו. מטרת המודל הייתה להוכיח שיש אפשרות לעקוב אחרי שיירה, לזהות מהאוויר ובאמצעות מודיעין מהקרקע מי יושב באיזה רכב ולאחר שיתקבלו האישורים המתאימים, לחטוף אותו. הרצון לחטיפה הסעיר את הדימיון, בעיקר נוכח ההערכה שההזדמנות הבאה תהיה באזכרה בשנה הבאה.
עיתון 'חדשות', י"ג אדר א' תשנ"ב, 17.2.1992
המידע, אכן, היה מדוייק. צילומי המזל"ט הראו במדוייק באיזה רכב יושב מוסאווי. הנוכחים בחמ"ל ראו אותו במהלך כל הטקס, צפו כשעלה לבית המשפחה, וכשהוא עמד לעזוב את המקום. אולם כולם גם הבינו שמוסאווי מצוי בסביבת קהל גדול מדי מכדי שניתן יהיה לחוטפו.
ואז עלה רעיון: אמנם אי אפשר לחטוף אותו – אבל אפשר לחסל אותו.
ראש אמ"ן אורי שגיא, העיד על עצמו לימים שהרעיון היה שלו, שהוא היה זה שזרק לחלל החמ"ל את ההצעה 'הנה, אפשר לחסל אותו'.
שגיא הצליח להדביק בהתלהבותו, גם אם לא מיד, גם את הרמטכ"ל אהוד ברק ושר הביטחון משה ארנס. השניים קיבלו את אישורו של ראש הממשלה יצחק שמיר שחזר ללשכתו ממנוחת הצהריים. החשש העיקרי היה: ומה אם אנחנו טועים וזה לא מוסאווי? כשהסתבר בוודאות שזהו אכן מוסאווי ואין בלתו, המבצע יצא לפועל בהצלחה רבה. מסוקי קרב שהמתינו בכוננות הוזנקו למקום ושיגרו טילים במדוייק לרכב שבו ישב מוסאווי (וגם אשתו ובנו הקטן בן החמש). הנוכחים בחמ"ל ראו לראשונה, על המסכים, את החיסול בזמן אמת, בצילומים שהעביר המזל"ט. ההתלהבות היתה רבה.
לא רק הם התלהבו. אפילו באופוזיציה חיככו ידיים בהנאה. אני זוכר ראיון עם פואד בן אליעזר ז"ל לכתבה בנושא שכתבתי ל'הצופה', והוא לא פסק מלהתלהב על כך שחיסלנו את 'ראש הנחש'. "אני תומך תמיכה מלאה בפעולה", אמר לי.
אף אחד מהם לא שאל את עצמו: 'ומה יהיה עכשיו?'
רונן ברגמן כותב על כך בספרו 'מדינת ישראל תעשה הכל' (עמ' 362): "וכאן חזרה על עצמה הטעות המרה הבסיסית של אותו יום. אכן, 'מחיר הטעות' העסיק את כולם, ובצדק. מה יקרה אם נטעה וחפים מפשע ייהרגו סתם, לרבות אישים בכירים שאינם בחיזבאללה? אבל לרגע לא לובנה השאלה של 'מחיר ההצלחה'. מה יקרה אם המבצע יצליח ולא ייהרגו חפים מפשע? מה יהיו התגובות וההשלכות? השאלה שרדפה את כולם היתה, האם זה מוסאווי, ולא - האם זה רצוי או לא?"
החיסול של עבאס מוסאווי בוצע בהצלחה. במקומו תפס את הנהגת חיזבאללה חסן נסראללה, ומאז הכל היסטוריה.
אבל נסראללה הוכיח שגם לרוע, ולשטניות, יש תקרת זכוכית. נסראללה וחבורת ה'ביפריסטים' שהקיפה אותו נגעו בתקרת הזכוכית הזאת. קשה להאמין שיהיה מישהו ממחליפיו, שיצליח לפרוץ אותה.
בניגוד מוחלט למשפט העממי, שבעיני מעולם לא היה הגיוני, יש אנשים שאין להם תחליף. לכל אדם יש מחליף – אבל לא לכל אדם יש תחליף. חיזבאללה, למשל, עד היום, לא התאושש מחיסולו של עימאד מורנייה, המוח הכי מבריק בשטניותו בחיזבאללה. נראה שגם על חיסול נסראללה הוא יתקשה להתאושש עוד שנים רבות, אם בכלל.
את המנגינה הזאת, אי אפשר להפסיק
אחד הקצינים שתיכנן את מבצע חיסולו של נסראללה, תיאר השבוע את הביצוע של החיסול בדימוי של תזמורת: "כל פצצה צריכה לפגוע בדיוק של שניות בודדות בזוויות ובמהירות. התיאם בין המטוסים צריך להיות כמו תזמורת: כל נגן חייב לנגן בלי לזייף". גם מפקד בסיס חצרים תא"ל עמיחי לוין, שנכנס לתפקידו רק לפני מספר שבועות, אמר על התקיפה כי "התזמורת של חיל האוויר מנגנת במלוא תפארתה בימים האחרונים".
דבריהם הזכירו, כמובן, את הנאום של מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, בני פלד ז"ל, שהפך ללהיט פופולארי והפך למטבע לשון: 'מוכרחים להמשיך לנגן'. גם בני פלד, באותו נאום לפני חמישים שנה שהפך לשיר, בקבלת הפנים לטייסי חיל האוויר שחזרו מהשבי בסוריה, דימה פלד את פעילות חיל האוויר לכלי נגינה, נבל ענק, שחייב לנגן בלי הפסקה: "כמו נבל גדול בעל אלף מיתרים, שמנגן ומנגן ומנגן, וכפעם בפעם פוקע מיתר. וממשיכים לנגן על מיתר אחד פחות, ועוד מיתר אחד פחות. ומיתרים פקעו ולא חזרו. חלקם חזרו וימשיכו לנגן, מפני שאת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן".
ה'מיתרים שפקעו' שפלד הזכיר, היו מטוסי חיל האוויר הרבים שהופלו בידי טילי הנ"מ של מצרים וסוריה באותה מלחמה, מה שלא קרה ב"ה במלחמה הנוכחית.
50 שנה מבדילות בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת שמחת תורה. ובשתי המלחמות – חיל האוויר, על פי מפקדיו, פועל כמו תזמורת, ומפיק מנגינות ערבות לאוזן – בתנאי שנבין, ונזכור ונפנים, שאת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן!! חייבים להמשיך ולתקוף עוד ועוד, גם בלבנון, וגם ברצועת עזה, עד לניצחון, עד להשמדת היכולות הצבאיות של שני האוייבים, מדרום ומצפון, באופן מוחלט".
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן אמר השבוע אחרי חיסול נסראללה, שלישראל שמורה הזכות המלאה להגן על עצמה. השבועיים האחרונים הוכיחו שוב, שההגנה הטובה ביותר - היא ההתקפה.
"מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל"
אני מודה שאני אחד מאלו, שאת תפילתו מתפלל כמצוות אנשים מלומדה, באופן אוטומטי, בלי לחשוב ולהעמיק בכל מילה היוצאת מהפה. קשה להתמקד ולהתכוון לכל מילה, בעיקר כשאתה (אני!) חוזר על אותו טקסט יום אחרי יום, בחלקם גם שלוש פעמים ביום. זה נכון בכל השבוע, זה נכון בתפילת השבת, זה נכון אפילו בתפילות הימים הנוראים, שאותם אומרים פעם בשנה. ככה הורגלנו.
נדמה לי, שלראשונה מיום הקמת המדינה, לא רק שאזרחי ישראל יגידו הפעם בדבקות שאין כמוה את האיחול 'תכלה שנה וקיללותיה', גם אין מי שלא יזדהה השנה עם השורה בתפילת ראש השנה: "וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר: אֵיזוֹ לַחֶרֶב, וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם. אֵיזוֹ לָרָעָב, וְאֵיזוֹ לָשּבַע".
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל. בית בכפר עזה אחרי הטבח. צילם: חגי הוברמן
נדמה לי שלראשונה מיום הקמת המדינה, יתפללו אזרחי ישראל בכוונה מלאה את תפילת 'ונתנה תוקף', מתוך תחושה נפשית כה עמוקה למילות התפילה, שכל אחת מהן היתה כל כך משמעותית בתשפ"ד:
"כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן, מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת, מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ?
"מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא, מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה?
"מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה, מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ, מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף, מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר?"
את הפיוט הזה של רבי אמנון ממגנצא 'ונתנה תוקף' הלחין יאיר רוזנבלום בשנת תש"ן, 1990, כמחווה לחברי קיבוץ בית השיטה, שאיבד במלחמת יום הכיפורים 13 מחבריו ובניו. בבתי כנסת רבים במדינה הפך לחנו המרגש והמצמרר של רוזנבלום למנגינה שהש"ץ משמיע בתפילה.
יש הרבה קווי דימיון בין שתי המלחמות, מלחמת יום הכיפורים בתשל"ד למלחמת שמחת תורה בתשפ"ד. והשנה המנגינה הזו תצמרר שבעתיים. מי לא חש השנה שהשורות הבאות מתארות לא אדם אחד, אלא חבל ארץ שלם, ובעצם שני חבלי ארץ? תיאור שאין מדוייק ממנו: "מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל, כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה, וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלום יָעוּף".
והמילים הללו מבטאות גם תחושה אישית של כל אחד ואחד מאיתנו, שביטחונו האישי התערער באופן קיצוני. אחרי הרבה שנים שלא ידענו מציאות שכזו, בתשפ"ד שוב הפך כל העם צבא, וכל הארץ חזית. יישובים פורחים, פאר ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעידן של ראשית צמיחת גאולתנו, הפכו בתוך יום ל'חָצִיר יָבֵשׁ וּצִיץ נוֹבֵל'. ואלפי אנשים שבהושענא רבה האחרון עוד היו חייהם יציבים, מאושרים, אופטימיים לגבי העתיד – בתוך יום אחד התהפכו חייהם לבלי הכר. כל עולמם השתנה, נדמה ל'צֵל עוֹבֵר ועָנָן כָּלָה', ומה שהיה לעולם לא יחזור, עתידם וחלומם 'כְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלום יָעוּף'.
ואחרי כל זאת, נגיד בכוונה גדולה בתפילת מוסף גם את הנבואה "וה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה, וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ, וַאדֹנָי אלוקים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע, וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן". תימן זה לא החות'ים, אלא כל אוייבי ישראל הצרים על ישראל מדרום: "ה' צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם, כֵּן תָּגֵן עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלוֹמֶךָ".
תכלה שנה וקללותיה הנוראיות, תחל שנה וברכותיה המלבבות. שנה טובה לכל קוראי 'חמוש במקלדת', לכל קוראי 'מצב הרוח' – ולכל עם ישראל.