לא תמונות הסיום

אזרחי ישראל ישבו השבוע אל מול המסכים, עיניהם זולגות דמעות מהתרגשות למראה החטופות החוזרות. אין ספק שהעובדה שהראשונות היו 3 בנות, שחזרתה של אחת מהן היתה בכלל בגדר נס מהלך על שתיים - הגבירה את ההתרגשות והאיצה את פעימות הלב.

ויחד עם הדמעות, הדם עלה לראש למראה תמונות המחבלים הרוצחים השפלים יוצאים בחיוך רחב מבתי הכלא, ותמונות מחבלי החמאס החוגגים בחוצות רצועת עזה החרבה. רבים ציטטו השבוע את הפיוט הנאמר בתפילת ראש השנה, שאין כמו מילותיו לתאר את תחושותינו: "עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ". התמונות הללו, התחושות המעורבות הללו, ילוו בשבועות הקרובים את חיינו.

השתתפתי בשבוע שעבר בטקס השקת השדולה למען יהודה ושומרון בקונגרס האמריקני. (כתבה על כך בהמשך הגיליון). בטקס השתתפה גם ירדן גונן, אחותה של רומי ששוחררה השבוע. אחרי האירוע אמרתי לה שניפגש אינשאללה בסעודת ההודיה על שיחרורה של רומי. שנינו, גם היא וגם אני, לא העלינו על דעתנו כמה קרוב זה יהיה. בטקס השתתפה גם אביבה סיגל ששוחררה בעצמה מהשבי - ובעלה קית עדיין חטוף בעזה. אצלה השמחה עדיין לא קרובה, בתקווה שתהיה קרובה.

אין ספק שצפויים לנו לא מעט שבועות מורטי עצבים שבהם החמאס ישחק איתנו משחקים אכזריים, תוך ניצול החולשה היהודית הישראלית המפורסמת: רגישות לחיי אדם.

מתומכי העיסקה החוגגים, וממתנגדי העיסקה הזועמים, הייתי מצפה לשמוע תשובות ברורות לשאלות שכל אחד יישאל. שאלה לתומכי העיסקה: בחלוף ההתרגשות, עדיין יישארו ישראלים חטופים בידי החמאס. איך הם יחולצו? איזה מהלך מדינת ישראל עוד תוכל לעשות להחזירם למשפחותיהם? האם לא צדקו אלו שדרשו מראש שהעיסקה תהיה כוללת, עם כל המחיר שנדרש מכך?

ושאלה למתנגדי העיסקה הזועמים: איזו דרך אחרת היתה לשחרר את החטופים אחרי שנה וחצי של לחימה וחורבן הרצועה? ההצעות שהעלה השבוע ח"כ והשר לשעבר בן גביר לא מעשיות. לפני שנה וחצי עוד אפשר היה להתרשם מהן. אחרי שנה וחצי, כבר אפשר להיות סקפטיים. חידוש המלחמה, התנאי שסמוטריץ' היתנה לתמיכתו בהסכם עם החמאס, לא יחזיר עוד חטופים. עמית סגל חשף השבוע בערוץ 12, שישנם כמה חטופים שישוחררו בסבב הנוכחי, שבישראל ידעו בכל החודשים האחרונים איפה הם ומה מצבם, שנערכו לחלץ אותם בלי עסקה, ובסוף זה לא צלח.

צילום: דובר צה"ל

מישהו באמת מאמין שאלמלא העיסקה, ניתן יהיה לגבש תוכנית מבצעית שתצליח להחזירם בחיים ולא בארונות מתים?

משפט סיכום: אסור שתמונות המרצחים החוגגים תהיינה תמונות הסיום של הפרשה. את המלחמה בעזה נחדש, חובה יהיה לחדש, אחרי שכל החטופים יהיו בידינו, ונוכל לנהל את המלחמה בלי אבן הריחיים של החטופים כ'מגינים אנושיים' של החמאס.

בנוסף, על מדינת ישראל מוטלת החובה המוסרית לדאוג לכך שהמחבלים המשוחררים ובני משפחתם יקללו את היום שבו יצאו מהכלא. כי אם היו נשארים בכלא, לפחות היה להם סיכוי להישאר בחיים ולא לסיים עם כדור בראש או פצצה שתרסק את גופם במסע הנקמה ההכרחי שמדינת ישראל תבצע באותם מחבלים שפלים, שחוגגים לפי שעה. לא יהיה מעשה מוסרי יותר מכך.

אל תתנו להם בטון

בין התמונות מרתיחות מהרצועה של המוני העזתים החוגגים את שיחרור הרוצחים השפלים, היו גם כמה תמונות משמחות - לא רק של החטופות משוחררות, תמונות ששום עין של בן אנוש אמיתי לא יכלה להישאר יבשה, אלא גם של רבבות העזתים חוזרים לאין בתיהם. הכל הרוס וחרב. ערים שלמות מחוקות, ובניגוד לדברי ההבל של בוגי יעלון, זה לא פשע מלחמה. זו תוצאה לגיטימית של פשעי המלחמה שביצע החמאס.

אז מנהיגי החמאס וכל תושבי הרצועה אוהדיהם יכולים לצהול על שיחרור הרוצחים, אבל את חייהם הם יבלו בשנים הקרובות באוהלים. ואנחנו צריכים לדאוג שזה יימשך הרבה שנים. הסיסמה של המאבק הבא צריכה להיות 'אל תתנו להם בטון. אל תעשו את מעשה האיוולת התהומית של הכנסת חומרי בניין לרצועה לצורך שיקום הבתים. כי יותר משהמלט הזה ישמש לשיקום הבתים, הוא ישמש לשיקום מנהרות הטרור שיהלומי צה"ל הרסו בעמל רב.

הוויכוח בין שרון לקרטר הוכרע

וושינגטון, השבוע, לבשה חג ושלג. רחובותיה וגגותיה נצבעו לבן לקראת השבעתו של טראמפ. מעל מוסדות המדינה הרשמיים הונף הדגל האמריקני בחצי התורן - כי ארה"ב הרשמית עדיין מצויה באבל על מותו של הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר.

קרטר לא היה מעלה על דעתו, בימים שנלחם בכל כוחו כנשיא נגד ההתנחלויות, שיבוא יום ומשלחת רשמית מטעם מועצת יש"ע, הנהגת המתנחלים שנואי נפשו, תשתתף בטקס ההשבעה של נשיא אמריקני. המשלחת כללה את יו"ר מועצת יש"ע וראש מועצת בנימין ישראל גנץ, ראש מועצת שומרון יוסי דגן, ראש מועצת אורנית אור פירון זומר, מנכ"ל מועצת יש"ע עומר רחמים, ראש דסק חו"ל במועצת בנימין אליענה פסנטין, ורמ"ט ראש מועצת שומרון יונתן דובוב.

הדגל האמריקני בחצי התורן על בניין הקונגרס השבוע, על סף השבעתו של טראמפ. צילום: חגי הוברמן

ואני נזכרתי בישיבת הממשלה המפורסמת ערב חתימת הסכם השלום עם מצרים במרס 1979, שבה השתתף גם הנשיא קרטר. מה שעניין את קרטר יותר מכל היו הפלשתינים. אריק שרון, אז שרון הגדול במיטבו, אמר לנשיא האמריקני בצורה גלויה: "אני בעד האוטונומיה שהציע מר בגין, אבל נגד מדינה פלשתינית נוספת בינינו לבין ירדן. זה לא יקום ולא יהיה! כדאי שנבהיר זאת לכם היום, כאן, אחת ולתמיד. מדוע שלא יחיו מיליון יהודים בגדה המערבית?"

קרטר הזועם ההמום הגיב: "למה אתם צריכים לדבר על מיליון יהודים ביהודה ושומרון? זה מקומם של הערבים".

שרון לא נרתע: "יכול להיות שיהיו מיליון יהודים בשטחים, יכול להיות שיהיו גם שני מיליון". וקרטר סתם את הפה, למעט מילמול של 'תודה רבה' נימוסי.

בשבוע שעבר פירסמה מועצת יש"ע את נתוני דו"ח האוכלוסייה השנתי ביהודה, שומרון ובקעת הירדן לשנת 2024. המספרים מגלים שנכון לתחילת 2025, מונה האוכלוסייה ביו"ש מעל חצי מיליון תושבים - 529,704 תושבים ליתר דיוק, המהווים כ-5.28% מכלל אוכלוסיית ישראל. אם נצרף אליהם את מספר תושבי השכונות הירושלמיות שמעבר לקו הירוק המנוח – עוד כחצי מיליון תושבים ברמות, גילה, פסגת זאב, רמות אלון, ועוד – מספר התושבים מעבר לקו הירוק עבר את המיליון, בדיוק כמו שאריק שרון התחייב בימים שהיה אריק החזק, המיישב ולא העוקר.

הרמטכ"ל מתפטר: זה לא המקרה של דדו

רב אלוף   הרצל הלוי, ייזכר כרמטכ"ל השלישי בתולדות מדינת ישראל, שהתפטר בגלל כשלון בניהול מלחמה. אלא שמתוך השלושה, המקרה של הלוי מתאים יותר לדן חלוץ – שניהם התפטרו כשהבינו שאין להם שום דרך לתרץ את כישלונם בניהול המלחמה. דווקא המקרה הראשון, של דוד אלעזר ז"ל, רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים שדומה מאד למלחמת שמחת תורה, שונה לחלוטין. אם חלוץ והלוי פרשו בצדק אחרי שנכשלו באופן מוחלט בניהול המלחמה, והכישלון הוביל לניצחון ולו חלקי של האוייב (השרידות של חיזבאללה במלחמת לבנון השניה ויכולתו לבנות מחדש את יכולותיו הצבאיות היו הניצחון שלו באותה מלחמה, ושיחרור מאות הרוצחים בתמורה לשיחרור החטופים הוא ניצחון החמאס במלחמה הנוכחית, למרות ההרס הרב בעזה), הרי דוד אלעזר, לעומתם, שאמנם ניכשל בהיערכות לקראת מלחמת יום כיפור ובמוכנות של צה"ל למלחמה – השכיל לנהל את המלחמה עצמה באופן מופלא והביא לאחד הניצחונות המדהימים של צה"ל בתולדותיו.

ממצב שבו שתי מדינות תוקפות בהפתעה את מדינת ישראל, ביחסי כוחות של 1:10 לרעת ישראל בכל אחת מהחזיתות, כששני הצבאות שועטים לתוך שטח ישראל תוך השמדת מחצית הכוח המגן בתוך יממה – הסתיימה מלחמת יום הכיפורים כשצה"ל נמצא 50 קילומטרים מבירת מדינת תוקפת אחת (דמשק) ומאה קילומטר מהבירה השניה (קהיר). הניצחון הזה הבהיר לנשיא מצרים סאדאת לרדת מהחלום שלו לקבל בחזרה את חצי האי סיני בלי הסכם שלום מלא בין שתי המדינות. זה היה גם הניצחון המדיני של אותה מלחמה, הגם שעלה בקורבנות אדם רבים.

ולניצחון הזה היה אחראי הרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר. החלטת ועדת אגרנט, ועדת החקירה הממלכתית של המלחמה, להדיח אותו מתפקידו, היתה אחת ההחלטות העקומות של אותה ועדה ממלכתית.

בניגוד לדדו, דן חלוץ והרצל הלוי, שני רמטכ"לים כושלים, שלא רק שנכשלו עם פרוץ המלחמה, אלא בעיקר בניהול שלה; שני רמטכ"לים שלא הבינו איך מנצחים מלחמה - התפטרותם היא מהלך הכי ראוי ונכון. חבל שרב אלוף הלוי חיכה כל כך הרבה זמן אחרי שנכשל. חבל שהוא קבע לעצמו מועד נדחה, ולא פשט את מדיו כבר הבוקר, אם לא אתמול, אם לא בשבוע או בחודש שעבר.