הרחקתו של השר יואב גלנט ממשרד הביטחון, גם בעיצומה של מלחמה שהיא ממילא כבר לא עצימה (בהנחה שהדבר יתבצע, דבר שעוד לא ברור בשעת כתיבת שורות אלו, מוצאי יום שלישי, ושלא פרצה מלחמה עצימה בצפון עד סגירת הגיליון בעקבות פיצוץ הביפרים של חיזבאללה), היתה יכולה להיות מהלך ראוי ונכון – אם היתה חלק מהחלפת הצמרת המדינית והביטחונית כולה. גדעון סער הוא אדם ראוי ומתאים לכהן כשר הביטחון – בממשלת ישראל הבאה.
חבל שהמהלך מעניק אורך נשימה לממשלה הנוכחית. אם ישנה הסכמה לאומית רחבה בציבור הישראלי, בתוך כל המחלוקות הפוליטיות שאינן נגמרות, היא - שגם ההנהגה המדינית וגם ההנהגה הצבאית של מדינת ישראל חייבות להתחלף בהקדם. המראה שרוב אזרחי ישראל היו רוצים לראות הוא של בנימין נתניהו, יואב גלנט, הרצי הלוי ורונן בר יוצאים יחד שלובי זרוע מלשכותיהם לבתיהם הפרטיים, כדי לנצל את זמן האיכות הארוך שיישאר להם, עם הילדים והנכדים, ולאחר שהם משאירים את תפקידיהם ליורשיהם הטובים מהם - בתקווה שזה יהיה בהקדם. הן בגלל השותפות של שתי ההנהגות הללו במחדל שהוביל לטבח שמחת תורה, וגם בגלל הדשדוש והמציאות הקשה שקשה לראות איך המדינה נחלצת ממנה. גם המבצע המרהיב באמת של פיצוץ הביפרים של החיזבאללה, לא יכול להאפיל על המציאות העגומה: מי שאחראי ישירות לשקיעת המדינה בבוץ הביטחוני, המדיני, הכלכלי והחברתי, הוא לא זה שמסוגל להוציא אותנו מהבוץ הזה.
הרמטכ"ל רב אלוף הרצל הלוי הוא רמטכ"ל כושל – גם על כך דומה שיש הסכמה לאומית. האמון שהמטכ"ל בפיקודו נהנה מהציבור הישראלי מלחך את שולי המדרכות ברחובות. זאת בניגוד גמור לדרגי הפיקוד הנמוכים יותר, ממפקדי האוגדות ומטה, הזוכים להערצה גורפת בציבור.
וכאן המילכוד: אם הרמטכ"ל לא פורש מרצונו, הגוף המוסמך להחליף אותו הוא הממשלה. אלא שלממשלה הנוכחית, לראש הממשלה הנוכחי ולשר הביטחון היוצא, אין את היכולת המוסרית לפטר את הרמטכ"ל – בגלל שכולם שותפים לאותו המחדל. כל מהלך שהדרג המדיני ינקוט כלפי הדרג הצבאי, ייתפס ציבורית – ובצדק! – כניסיון של נתניהו ושות' להטיל את האחריות על הדרג הצבאי, ולחמוק מהאחריות שלהם עצמם. כדי להחליף את הרמטכ"ל, הממשלה עצמה צריכה להתחלף לפני כן. רק לממשלה הבאה, ולראש הממשלה הבא, תהיה הסמכות המוסרית – לא החוקית, המוסרית – להחליף את המטה הכללי.
הנה עוד סיבה למה חשוב להחליף בהקדם את הממשלה כולה, ולא רק את שר הביטחון.
ראש הממשלה צריך להיות 'איפכא מסתברא'
לאחרונה התקיים דיון סוער סביב שאלת המידע שלא נמסר לראש הממשלה בליל שמחת תורה, על כך שמאות כרטיסי 'סים' ישראלים נדלקו בפלאפונים בעזה – סימן מובהק שהפלאפונים הללו אמורים להיות שמישים בזמן הקרוב בשטח מדינת ישראל, איתות מובהק לכך שהחמאס מתכנן פלישה. האיתות הזה נתן גם אומדן לגבי סדר גודל הפלישה: על כל טנדר 'טויטה' היה פלאפון אחד עם 'סים' ישראלי. על כל טנדר כזה יושבים שמונה מחבלים. מכפילים את מספר הפלאפונים שנדלקו ב-8 – ואפשר לדעת סדר גודל של מספר המחבלים האמורים לחדור לישראל.
ולמרות זאת, למרות האיתות הבוהק הזה, הצמרת הביטחונית – צה"ל והשב"כ – עצמו עיניהם, ואפילו לא חשבו לשתף באותו לילה את ראש הממשלה במידע.
אחד ממקורבי ראש הממשלה, אדם שמעיד על עצמו שהיה נוכח בהרבה שיחות ועידה עם ראש הממשלה, אמר לי לאחרונה, שמזלו של נתניהו הוא, שלא העירו אותו בשמחת תורה. כי אחרת, כך אמר, היה מתבצע התרחיש הבא: המזכיר הצבאי היה מתקשר לנתניהו ואומר לו: "שלום ראש הממשלה, כולם על הקו". נתניהו: "כן, בבקשה. ראש השב"כ, מה יש לך לומר?" ראש השב"כ: "שמע, החמאס הדליקו 'סימים' ישראלים, אבל זה נראה לנו תרגיל". נתניהו: "ראש אמ"ן, מה אתה אומר?" אלוף חליווה: "הדליקו 'סימים', אבל להערכתנו זה תרגיל. החמאס מורתע". נתניהו: "הרמטכ"ל, מה אתה אומר?" הלוי: "גם אני חושב בסוף שזה תרגיל. החמאס מורתע".
איך היה מסכם ראש הממשלה? מה הוא היה אומר? "אני אגיד לך את המילים המדוייקות", אמר לי מקורבו של ראש הממשלה. "הוא היה אומר: 'הבנתי, אני מקבל את עמדת הגופים. אם יהיה איזה משהו חדש, תעדכנו אותי'. אבל מאותו רגע נתניהו היה שותף לאירוע. לכן המזל שלו, שלא העירו אותו. ככה הוא לא שותף".
מקורבו של נתניהו ביקש בסיפור הזה לשבח את ראש הממשלה – אבל לדעתי הוא דווקא חושף ליקוי משמעותי של ראש הממשלה, לפחות עד המלחמה: התלות שלו במידע שקיבל מהמערכת הביטחונית, לא בעובדות אלא בפרשנות. אדרבא, תפקידו של נתניהו כראש הממשלה היה להקשות על שותפיו לשיחה: 'איך אתם בטוחים שזה רק תרגיל? ומה אם החמאס עושה לנו 'תרגיל'? ונניח שאתם טועים וזה לא תרגיל – הצבא מוכן? הכוחות פרוסים לכל צרה שלא תבוא?'
מול הסירוס המזעזע והפושע של יחידת 'איפכא מסתברא' באגף המודיעין, שהוקמה כאחד מלקחי מלחמת יום הכיפורים ותפקידה להשמיע בדיוק את הקושיות הללו ולהטיל ספק בהערכות של ראשי אמ"ן, ראש הממשלה היה צריך להיות 'איפכא מסתברא' משל עצמו. לא רק באותו לילה – אלא לכל אורך השנים הארוכות שבהן כל מערכת המודיעין זימרה בקול אחד 'החמאס מורתע, החמאס מורתע'. הטלת ספק ופקפוק הם כלי עבודה הכרחי אצל ראש ממשלה, כל ראש ממשלה, בעיקר נוכח הניסיון הקודם שהיה במלחמת יום הכיפורים.
התחושות של גולדה
בדיוק 50 שנה לפני אותו לילה, בחודש תשרי תשל"ד, לא בערב שמחת תורה אלא בערב יום הכיפורים, עמד ראש ממשלה אחר – בעצם, עמדה – בפני אותה דילמה בדיוק. אותה גורמי הביטחון שיתפו במידע. גולדה, למרבה הצער, קיבלה את ההחלטה להקשיב לעמדת מערכת הביטחון למרות הפחדים שאחזו בה, וההחלטה הזו לא הפסיקה לייסר אותה. וכך מספרת גולדה מאיר בספרה 'חיי', על הדיון ערב יום הכיפורים תשל"ד (עמ' 308):
"הישיבה הסתיימה, אך אני נשארתי עוד זמן-מה בלשכה והרהרתי. איך זה יכול להיות שאני עדיין מפחדת כל כך שמלחמה עלולה לפרוץ בזמן שהרמטכ"ל הנוכחי, רמטכ"ל לשעבר (דיין), ראש אמ"ן, ועוד רמטכ"ל אחד לשעבר (חיים בר-לב, שהיה שר המסחר והתעשיה שלי, אף כי הוא רק באותה שעה, בעצם, קיבל דיווח ראשון על ההתפתחות המדאיגה), כולם רחוקים מלהיות בטוחים שאמנם תפרוץ? אחרי הכל, כולם מצביאים בעלי ניסיון רב. אנשים שנלחמו והנהיגו אנשים אחרים בקרבות שהוכתרו בניצחונות מרעישים. לכל אחד מהם היה עבר צבאי מפואר, ואשר לשירותי המודיעין שלנו ידוע היה שהם מן הטובים ביותר בעולם, ולא זו בלבד אלא שמקורות חוץ שעמהם עמדנו במגע מתמיד הסכימו בהחלט עם הערכת המומחים שלנו. אם כן, מדוע זה אני עדיין חרדה כל כך? שמא אני מכניסה איזה רעיון במוחי? לא היתה לי תשובה על שאלותי.
"כיום אני יודעת מה הייתי צריכה לעשות. הייתי צריכה להתגבר על ההיסוסים שלי. לא פחות מכל אדם אחר ידעתי מה פירושו של גיוס מלא ובכמה כסף יעלה, וידעתי גם שרק לפני חודשים אחדים, במאי, קיבלנו התראה וגייסנו את המילואים, אך שום דבר לא קרה. אבל אני גם הבינותי שאולי לא היתה מלחמה במאי דווקא מפני שגייסנו את המילואים. באותו בוקר של יום ששי הייתי צריכה לשמוע לאזהרות לבי שלי ולצוות על גיוס. בשבילי אין העובדה יכולה להימחות ולעולם לא תימחה, ולא אוכל להתנחם בשום דבר שיוכל מישהו אחר לומר, גם לא בכל תירוצי השכל הישר שבהם ניסו חברי לנחם אותי.
"אין זה חשוב מה הכתיב ההיגיון. חשוב הוא רק זה שאני, שכל כך הייתי רגילה לקבל החלטות – וגם קיבלתי אותן בימות המלחמה - לא קיבלתי את ההחלטה האחת הזאת. אין זו שאלה של הרגשת אשמה. גם אני יכולה לתרץ תירוצים ולומר לעצמי שמול ודאות גמורה שכזאת מצד אמ"ן - ומול העובדה שכמעט באותה מידה קיבלו את הערכותיו האישים הצבאיים הראשונים במעלה אצלנו - היה בזה חוסר הגיון מצדי אילו התעקשתי ועמדתי בתוקף על גיוס. אבל אני יודעת שהייתי צריכה לעשות זאת, והידיעה הנוראה הזאת תלווה אותי כל שארית ימי. לעולם לא אהיה עוד האדם שהייתי לפני מלחמת יום-הכיפורים".
עד כאן הציטוט מספרה של גולדה מאיר. הטלת האשמה על הדרג הצבאי בידי ועדת אגרנט, הדחתם של הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד הדרום, לא הצילה גם אותה מסיום תפקידה כראש ממשלה. מה שצריך לעשות עכשיו גם בנימין נתניהו. אבל הלקח חייב להילמד: גם אם 'כל מומחי הביטחון אומרים' מותר, אפילו חובה, להטיל ספק באמירות שלהם ולחקור לעומק את כל האפשרויות.
הינדוס התודעה של 'בכירים בצה"ל'
מאז שמחת תורה, בכל פעם שאני שומע ציטוטים של 'בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון' אני מניח שהאמת הפוכה מדבריהם, ושלא מן הנמנע שגם האזהרות שלהם הם לא אמירה מקצועית עניינית אלא חלק מהינדוס התודעה הפוליטי של אזרחי ישראל. חוסר אמון במטכ"ל כבר אמרנו?
ביום שלישי השבוע ציטט כתב 'ידיעות אחרונות' רונן ברגמן 'בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון' שהזהירו מפני "צעדים פזיזים שמתכננת הממשלה בצפון. הצעדים האלה צופנים בחובם סכנה מוחשית ביותר להתלקחות האזור כולו. הם כלל לא מבטיחים פתרון שיאפשר לתושבי הצפון לחזור לבתיהם".
ואני הקטון תוהה: מה זה 'סכנה מוחשית ביותר להתלקחות האיזור כולו' בימים שישראל כבר נלחמת בפועל, ברמות מלחמה שונות, ב-7 זירות: עזה, לבנון, יו"ש, סוריה, חות'ים, ירדן, ומעל כולם איראן? ולמה זה לא הגיוני יותר שהשמדת היכולות הצבאיות של חיזבאללה, דווקא היא זו שתבטיח פתרון שיאפשר לתושבי הצפון לחזור לבתיהם?
ועוד מצוטטים אותם 'בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון': "לממשלה יש צורך להראות שהיא עושה משהו, אבל זה הדבר המסוכן ביותר. הממשלה רוצה לשגר עכשיו את צה"ל לעימות עם חיזבאללה, והכול כדי להגיע בדיוק לאותה נקודה שאפשר היה להגיע אליה בלי שימוש באמצעים אגרסיביים: הסכמה של נסראללה להסכם מדיני".
ושוב אני הקטון תוהה: על סמך מה אתם משוכנעים שנסראללה מסכים להגיע להסדר מדיני? ואם הוא לא מסכים עכשיו, למה שיסכים בהמשך בלי אותם 'אמצעים אגרסיבים'? האם לא הגיוני יותר, שדווקא אותם 'אמצעים אגרסיבים' ישכנעו את חיזבאללה להגיע להסדר מדיני בתנאים נוחים יותר לישראל, לא 'בדיוק לאותה נקודה', ויזרזו את החזרת תושבי הצפון המפונים לבתיהם?
תגובתם של 'בכירים בצה"ל ומערכת הביטחון' לא התקבלה כי לא התבקשה, כי זהותם לא נחשפה עד סגירת הגיליון.