במהירות שיא, כמקובל במקומותינו, עברה החברה הישראלית, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית, משיא של התרוממות רוח נוכח הפגישה בין נשיא ארה"ב טראמפ ונתניהו, ותוכניותיו של הנשיא האמריקני לעתידה של רצועת עזה ובמיוחד לעתיד תושביה – לנפילה מוראלית מול התמונות הקשות של נטישת צה"ל את מסדרון נצרים, והתנועה הפלשתינית החופשית המחודשת מדרום הרצועה לצפונה. מסדרון נצרים, להזכיר, היה אחד ההישגים הבולטים של צה"ל בשיחרור המחודש של הרצועה. הוא ביתר את הרצועה לשניים, ובכך איפשר להכניס לשיח הציבורי את האפשרות הריאלית, יותר ריאלית מכל רעיון אחר שנשמע בשנה וחצי האחרונות, שגבולות הרצועה, בתום המלחמה, לא יהיו כפי שהכרנו משנת 1950 ועד מלחמת ששת הימים, ומאז ההתנתקות ועד שמחת תורה תשפ"ד. הנסיגה ממסדרון נצרים מחקה סופית את האפשרות למימוש 'תוכנית האלופים' שיזם אלוף (מיל') גיורא איילנד, של השתלטות ישראלית ארוכת טווח לפחות של צפון הרצועה. וזה עוד לפני שדיברנו על מחזות הצהלה ברחבי יש"ע נוכח השיחרור הסיטוני של מאות מחבלים רוצחים.
היינו יכולים, אולי, להתמודד עם התמונות הקשות הללו, אם היינו יודעים שהתמורה לכך היא שיחרור כל החטופים החיים, כולם עד האחרון. אבל אפילו זה לא קרה. צה"ל נסוג ברצועה, מצמצם באופן משמעותי את נוכחותו שם – ועשרות ישראלים עדיין נמקים במחילות החמאס.
עיסקת החטופים שנעשתה היתה רעה מכל רעה - בגלל שהיא מפקירה את החטופים שלא ישוחררו בעיסקה הזו. שנה וחצי אחרי שצה"ל נכנס לרצועה, רק עיוור לא יבחין שלחץ צבאי לא משחרר אותם. זו עובדה. אפשר להמשיך להילחם ולהמשיך להרוס את היכולות הצבאיות של החמאס – אולי, יש גם מי שחולקים על כך – אבל חטופים חיים לא נקבל מכך, וספק אם גם מטרת מיטוט שלטונו של החמאס תושג.
בשעה ששורות אלו נכתבות עדיין לא ידוע אם החמאס יממש את איומו להפסיק את שיחרור החטופים או לא, אבל בעצם ההכרזה החמאס נקט בצעד הכי צפוי מבחינתו, אחרי שקיבל מאיתנו כמה נכסים טובים וממשיך להחזיק בחטופים. הממשלה ויתרה בקלות דעת על נכסים אסטרטגים חשובים שרכשנו במלחמה ברצועת עזה, ויתרה על מנופי הלחץ המעטים שעוד נותרו לה – והשאירה בידי החמאס את מנוף הלחץ העיקרי שלו כלפינו, זה שמאפשר לו לשחק ברגשותינו באכזריות בלי שמץ של נקיפות מצפון: ישראלים חטופים.
אבל גם החמאס גילה פתאום שנשיא ארה"ב אינו ביידן אלא טראמפ, וגם הוא התחיל למצמץ. אני מניח שאתה, הקורא, כבר יודע כעת טוב יותר איך המשבר הזה הסתיים.
מכל אלו שלהוטים לחדש את המלחמה ברצועה עוד לפני שיחרור כל החטופים, אני מצפה לקבל תשובה לשאלה המהותית: חידוש מלחמה - לאיזו תכלית? שנה וחצי נלחמנו ברצועה ולא הישגנו את שני היעדים העיקריים שהקבינט קבע למלחמה: מיטוט שלטון החמאס ושיחרור החטופים. הסיבה העיקרית שלא הישגנו זאת, היא שבמצב שבו החמאס מחזיק חטופים ישראלים, אין לנו באמת אפשרות 'לפתוח שערי גיהינום' כלפי החמאס בלי לסכן את חיי החטופים. למה אתם חושבים שחידוש המלחמה כעת כן יאפשר זאת?
בלתי צפוי לטובתנו
לפני 8 שנים, מיד אחרי שטראמפ זכה בבחירות לנשיאות, ביקר בשומרון סקוט טיילור, חבר קונגרס מווירג'ניה המקורב לטראמפ. בישראל עדיין התקשו 'לאכול' את הנשיא החדש, בגלל אופיו ההפכפכני. בשיחה עם טיילור העליתי את החששות בישראל, ותשובתו היתה מפתיעה (וזכתה גם לכותרת ב'מצב הרוח'): "טראמפ טוב לישראל – דווקא כי הוא בלתי צפוי. טראמפ לא דופק חשבון. כל הנשיאים הקודמים היו מוטרדים מבעיות דיפלומטיות עם מדינות ערב – לטראמפ לא איכפת מה הם חושבים".
מסתבר שטיילור דייק וצדק באבחנתו לא רק לגבי תקופת נשיאותו הראשונה של טראמפ, אלא גם השניה. לכל אחד מהקוראים יש בדיוק אותו מידע שיש לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ לגבי הסיכוי להצלחת תוכניתו להוצאת רבבות עזתים, בעיקר פליטים, מרצועת עזה למדינות אחרות. אבל גם אם המהלך כרגע לא נראה ריאלי, הוא כבר הביא להישג חשוב: המונח 'הגירה מרצון' הונח בשיח הציבורי, וכעת הוא יהיה לפחות שווה ערך לרעיון שתי המדינות. אם עד עכשיו בכל ויכוח פוליטי נשמעה הטענה הנואלת, שהפתרון היחיד הוא 'מדינה פלשתינית', כי אף אחד לא ידע להצביע על רעיון אחר מאיזשהו מנהיג בינלאומי, ובוודאי מנהיג של מעצמה, מעכשיו יש עוד הצעה שעלה לא אחר מאשר נשיא ארה"ב: הוצאת האוכלוסיה הפלשתינית לצורך שיקום שטח. מעכשיו, בכל ויכוח או דיון מדיני על עתיד עזה, נצטט את דבריו השבוע בריאיון לרשת 'פוקס ניוז' כי "נבנה קהילות יפהפיות ובטוחות ל-1.9 מיליון תושבי רצועת עזה, במרחק קטן מאיפה שהם נמצאים". נצטט גם את תשובתו באותו ראיון, לשאלה אם לפלשתינים תהיה זכות שיבה, כי "לא תהיה להם, כי יהיו להם תנאי מחיה הרבה יותר טובים. אני מדבר על לבנות להם מקום קבוע כי ייקח שנים לפני שהם יוכלו לחזור, עזה לא ראויה למחיה כרגע". כמו שמתארים אותו: בלתי צפוי – לטובת ישראל.
לפני חצי שנה, בי"ג בתמוז תשפ"ד, 19 ביולי 2024, במהלך נאומו בוועידה הרפובליקנית הלאומית במילווקי, אמר טראמפ, אז עדיין המתמודד על תפקיד הנשיאות, כי "המתקפה על ישראל ב-7 באוקטובר לא הייתה מתרחשת אם הייתי נשיא". דבריו התקבלו אז בלעג ובספקנות. אבל מי ששמע השבוע את טראמפ מאיים כי "אם כל החטופים לא ישוחררו עד שבת ב-12 בצהריים, ואני לא מדבר על טפטופים של שניים ואחד ושלושה וארבעה ושניים, צריך לבטל את הפסקת האש ושהגיהנום יתפרץ", ואיומו כי ינתק את הסיוע האמריקאי למצרים ולירדן אם לא יסכימו לקבל אליהם את תושבי עזה, לא יכול היה להשתחרר מהתחושה שטראמפ לא קישקש אז פטפוטי הבל. קשה להשתחרר מהמחשבה שמזלו של החמאס, והאסון שלנו, בין היתר, היה שהאיש בבית הלבן באותו יום היה ג'ו ביידן הרכרוכי, חסר ההבנה והעויין, ולא טראמפ.
תנו את עזה לטראמפ
בציבור הימני נשמעה השבוע טרוניה דווקא כלפי טראמפ, בגלל אמירתו שבעת הזו הוא יהיה 'הבעלים' של עזה כשהמלחמה תסתיים. האם חיילי צה"ל שילמו בחייהם כדי למסור את עזה לארצות הברית? את התהיה הזו שמעתי בשבוע האחרון מלא מעט מחברי.
ואני אומר – להיפך! תנו את עזה לטראמפ, תעבירו אותה לארצות הברית. הגיע הזמן שלמדינת ישראל יהיה סוף סוף גבול יבשתי עם מדינה מערבית ידידותית, ולא רק עם מדינות ערב עויינות, ובחלקן אוייבות בפועל. אבל יותר מכך: אם אנחנו רוצים בעתיד הרחוק להקים מחדש התיישבות יהודית ברצועה, יהיה הרבה יותר קל לקבל את השטח מארה"ב מאשר מאיזשהו שלטון ערבי. מול החזון של טראמפ ש'עזה תהפוך לריביירה', ישראל לא תתקשה לשכנע אותו שהפיכת עזה לסינגפור תתאפשר בין היתר אם בצד שכיות החמדה הנדל"ניות תהיה גם החקלאות הכי מפותחת והכי רווחית בעולם – בדיוק כמו שהיתה החקלאות בגוש קטיף. שעגבניות מעזה יפארו את שולחנות אזרחי ארה"ב בחג ההודיה, ופרחי הגרניום מעזה יפארו את בירות אירופה בחג המולד, בדיוק כמו שהיה לפני 30 שנה, כשגוש קטיף היה קיים. רק חקלאות יהודית ברצועה תביא לכך. בראש הנדל"ני-מסחרי של טראמפ, הצעה כזו יכולה בהחלט להיות פיתוי.
מחיר מדיני תמורת שבויים
השר בצלאל סמוטריץ' פירסם השבוע פוסט ארוך בפייסבוק, בו הסביר את התנגדותו לעיסקת החטופים. טענתו העיקרית היתה, ש"מדינת ישראל מעולם לא קיבלה החלטות מדיניות ככניעה לחטיפות והיא לא תעשה זאת גם כעת. היו כבר עסקאות חטופים מופקרות שעלו לנו בנהרות של דם. אבל עד כה היו אלו עסקאות שכללו שיחרור מחבלים 'בלבד'. מעולם לא היתה עיסקה שבה ביצענו צעדים מדיניים כתנאי לשחרור חטופים. כעת, זה מה שדורש חמאס. הפסקת המלחמה, נסיגת צה"ל מהרצועה, שיקום הרצועה והישארות חמאס בשלטון בניגוד גמור למטרות המלחמה. חמאס מבקש למעשה לכפות את מצב הסיום המדיני של המלחמה באמצעות שימוש בחטופים ובאיום על חייהם ושלומם".
סמוטריץ' צודק – ולא צודק. כי המציאות הנוכחית היא חסרת תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל. מעולם לא נחטפו 250 איש ביום אחד. גם עכשיו עוד יש, לפי ההערכות, 30 חטופים חיים. מעולם לא נחטפו למדינת אוייב כמות כל כך גדולה של אזרחים. גם לא במלחמת העצמאות.
החטיפה לא היתה אירוע נקודתי – זו היתה פתיחתה של מלחמה. נכון שכאן נחטפו אזרחים, רוב החטופים הם אזרחים ולא חיילים, אבל שיחרורם יסמל את סופה של המלחמה הנוכחית, בניגוד לעמדתו של סמוטריץ', וכאן כבר היו תקדימים שתמורת שיחרור שבויים, ישראל עשתה גם ויתורים מדיניים, כולל נסיגות טריטוריאליות. הדוגמא הבולטת ביותר היא השבויים שנפלו בידי סוריה במלחמת יום הכיפורים, ששוחררו רק לאחר שנחתם הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה ב-31 במאי 1974, שמונה חודשים אחרי המלחמה, במסגרתו נסוג צה"ל מהשטח שכבש מסוריה ('המובלעת') וגם מהעיר קונייטרה.
לעומת זאת שיחרור השבויים ממצרים עם תום מלחמת יום הכיפורים, לא נכרך מיידית בתמורה מדינית – אלא בהיתר לאספקת מזון לארמיה השלישית. זה היה מנוף לחץ משמעותי, שממשלת גולדה מאיר השכילה להפיק ממנו תועלת. ב-12 בנובמבר 1973 נחתם בקילומטר ה-101 הסכם ראשוני, 'הסכם 6 הנקודות' (נקרא גם 'ההסכם לייצוב הפסקת האש') בו נקבעה המסגרת לדיונים על הפרדת הכוחות, וסוכם על חילופי שבויים, המשך האספקה לארמייה השלישית והסרת ההסגר המצרי שהוטל בתחילת המלחמה במצרי באב אל מנדב בים סוף. אבל לכולם היה ברור שההסכם המדיני, כולל נסיגת צה"ל, נמצא מעבר לפינה. הסכם הפרדת הכוחות שהביא לנסיגת צה"ל מהשטחים שכבשה במצרים ומכל תעלת סואץ, נחתם כעבור חודשיים, ב-18 בינואר 1974.
במלחמת לבנון השניה, ממשלת אולמרט כשלה בחיבור שבין סוף המלחמה להחזרת גופות החללים החטופים אלדד רגב ואהוד גולדווסר ה' יקום דמם. המחיר המדיני, הנסיגה מלבנון, קדם בהרבה להחזרת החטופים. החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם מ-12 באוגוסט 2006 אמנם קראה, בין השאר, להחזרת החטופים ללא תנאי, אבל רק ב-16 ביולי 2008, שנתיים לאחר החטיפה, הוחזרו גופותיהם כחלק מעיסקה עם חיזבאללה. תמורת גופותיהם שוחררו הרוצח סמיר קונטאר, 4 אסירים נוספים וכ-199 גופות של מחבלי חיזבאללה שנקברו ארעית בישראל.
חצי שנה אח"כ שוב כשלה ממשלת אולמרט בניסיון לקשור בין סיום מבצע 'עופרת יצוקה' לשיחרור החייל החטוף גלעד שליט. צה"ל נסוג מהרצועה, שליט נשאר בשבי החמאס. הוא שוחרר רק שנתיים אח"כ ב'עיסקת שליט', שאת תוצאותיה חווינו כולנו בשמחת תורה תשפ"ד ובזמן שחלף מאז, כולל כל הדיון הארוך בטור הזה.