כמו כל עם ישראל, גם אני התרגשתי השבוע למראה מטוסי חיל האוויר, לגופם סמלי מגן דוד – גם סמל המדינה וגם סמל החיל – חולפים בשמי גרמניה, מעל מחנה הריכוז דכאו ושדה התעופה בו נרצחו 9 מספורטאינו לאולימפיאדת מינכן (שניים נרצחו מוקדם יותר, עדיין בכפר האולימפי).
לפני 17 שנים, ב-4 בספטמבר 2003, התקיים מטס דומה – בשמי פולין. שלושה מטוסי F-15 של חיל האוויר הישראלי טסו מעל מחנה ההשמדה אושוויץ. מוביל הטיסה היה תא"ל דאז אמיר אשל.
אבל המטס המרגש ההוא הסתיים באקורד צורם, פחות מוכר. אותו יום היה מאוד מעונן והפולנים דרשו לטוס רק בגובה מסוים, שהיה מעל העננים. המשמעות היתה שהמטוסים בקושי ייראו. אשל שהיה מוביל המבנה החליט על דעת עצמו להפר את ההוראות של הפולנים ולהנמיך מתחת לעננים. הפולנים זעמו. הם זעמו גם על דברי מפקד חיל האוויר דאז, אליעזר שקדי, בעצמו בן לניצולי שואה, שגיבה את מעשהו של אשל, באמרו כי "800 שנה עשינו במדינה הזו (פולין) מה שאמרו לנו. פעם אחת נעשה מה שצריך".
להתנהלות הזו של אמיר אשל היתה השפעה עשור אח"כ, בסיפור שלדעתי עדיין לא סופר עד היום. בשנת תשס"ג, 2013, ב'מצעד החיים' ביום השואה, השתתף הרמטכ"ל דאז בני גנץ, שצעד מאושוויץ לבירקנאו ולצידו הרמטכ"ל הפולני. היתה לי הזכות להשתתף באותה שנה כעורך 'מצב הרוח' ב'מצעד החיים' לצידו של גנץ וקצינים בכירים נוספים, בהם הרב הצבאי הראשי רפי פרץ, וראש אכ"א האלופה אורנה ברביבאי. בצה"ל ניסו לגשש בעדינות, האם ניתן יהיה לשחזר, במלאת עשור למטס ההוא, את טיסת מטוסי חיל האוויר הישראלי בשמי אושוויץ.
אבל הפולנים לא שכחו, במיוחד כשאמיר אשל היה כעת מפקד חיל האוויר. הפולנים השיבו ב'לאו' מנומס אבל תקיף, כזה שלא משאיר פתח לגישוש נוסף.