מעטים זוכרים, מן הסתם, שגשר אלנבי, שבו רצח השבוע מחבל ירדני שלושה מעובדי המסוף, שימש במשך מעל חצי יובל שנים כסמל לשלום שלפני השלום, לשלום המעשי שלפני השלום הרשמי. הוא היה הסמל של מדיניות 'הגשרים הפתוחים' בין ישראל לירדן, מונח שכבר שכחנו ממנו (כמו ששכחנו את המונח 'הגדר הטובה' עם לבנון), שאיפשרה מעבר בין שתי מדינות שהיו להלכה במצב של מלחמה, מאז שוחררו יהודה ושומרון בתשכ"ז, 1967, ועד חתימת הסכם השלום לפני כשלושים שנה, בכ"א בחשוון תשנ"ה, 26באוקטובר 1994. זאת היתה מציאות לא נורמלית בכל העולם, שבה שתי מדינות אוייבות רשמית מקיימות ביניהן גבול פתוח, גם אם על פי עיקרון גזעני: רק ערבים יכלו לעבור בו, לא יהודים.
השלום של אותן שנים בין ישראל וירדן, כך נדמה, משנת תש"ל ואילך, עם תום מלחמת ההתשה, היה הרבה יותר יציב מהשלום הרשמי ב-30 השנים האחרונות, דווקא בגלל שהיה 'מתחת לשולחן', ולא עורר זעם בקרב מתנגדיו בעולם הערבי.
ההווי המיוחד של הגשר קיבל ביטוי בשיר 'גשר אלנבי' בביצועו של יהורם גאון, שיר שנכתב לסרטו התיעודי של מיכה שגריר, 'המלחמה שלאחר המלחמה' בשנת 1969, והלחינה נורית הירש. 'מה הד היריות ומה הפשר של כל שוחות המקלעים העמוקות' שאל יהורם גאון בשיר, שנכתב במלחמת ההתשה.
מקובל ליחס את מדיניות 'הגשרים הפתוחים' למשה דיין המנוח, שר הביטחון במלחמת ששת הימים, אם כי ההיסטוריה שונה במקצת. מיד אחרי המלחמה, היה זה דווקא משה דיין שנתן את ההוראה לפוצץ את הגשרים על הירדן, גשר אלנבי וגשר אדם (דמיה), כדי לנתק בין שתי הגדות. דיין דגל אז במדיניות 'הגשרים ההרוסים'. המשימה בוצעה.
אבל המציאות היתלה בו – והיא שהכתיבה את המדיניות. מדיניות 'הגשרים הפתוחים' נולדה לגמרי במקרה, בדיוק לפני 57 שנים, בקיץ תשכ"ז. מעיד על כך מי שהיה מפקד חטיבת יהודה ושומרון מיד אחרי המלחמה (קשה להאמין היום, שבאותם ימים את כל יהודה ושומרון, כולל הביקעה, החזיקה חטיבה אחת) אל"מ זאב שחם ז"ל, זוניק, בספרו 'ארצי את בוכה וצוחקת'.
וכך הוא מספר (עמ' 278-281): "מלחמת ששת הימים פרצה, כידוע, ב-5 ביוני והתארגנותנו בשטח התחוללה בחודשים יוני-יולי, בעיצומה של עונת האסיף החקלאי. יום אחד בא אלי קצין המבצעים החטיבתי, סרן איתן ישראלי, שהיה בחייו האזרחיים אגרונום איש משרד החקלאות, ואמר שעלינו למצוא פתרון ליבולים הרבים הנמצאים בשדות ובמטעים, שאם לא כן יפרוץ משבר כלכלי חמור בתחום אחריותנו. מיניתי אותו מיד לשר החקלאות של השומרון והוא יצא להיפגש עם החקלאים הערבים. התברר כי שווי היבולים מתקרב ל-50 מיליון דולר; והשוק העיקרי שלהם מימים ימימה, בגדה המזרחית של ממלכת ירדן ובארצות ערביות אחרות, חסום. חכמי הכלכלה של מדינת ישראל שנתבקשו לעיין בבעיה, אמרו שהם צריכים זמן בשביל לחשוב. הם שכחו, משום מה, את טבעה המרגיז של העגבנייה: כשהיא מאדימה, צריך לקטוף אותה ולהביאה לשוק. אחרת, תירקב בתוך ימים אחדים. איתן ישראלי לא שכח את העובדה הבסיסית הזאת וחיפש דרכי שיווק שייפתחו לאלתר.
"קצהו של החוט המבוקש התגלה תוך כדי ביקור אצל אמנון ענבר, מושל העיר ג'נין. 'זוניק', אמר לי הבחור, 'אולי זה מצב לא נעים, אבל מאחת התצפיות שלי באום-צוף, ראו משאית עוברת את נהר הירדן ונעלמת בגדה המזרחית". הודעתי לו שהוא אחראי לריבונות הישראלית בגזרה זו, ומשאית אינה יכולה להיעלם סתם כך. ואכן, בו בערב דיווח לי אמנון כי המשאית נראתה בשובה. פקדתי לתפוס את הנהג, המשאית וכל מה שבתוכה ולהביאם למפקדת החטיבה בסנור.
"כל הכבודה הזאת הגיעה אלי יחד עם הסוחר ששכר את המשאית... כששאלתי את הנהג אם לא התקשה לחצות את הירדן, אמר לי הסוחר כמה מלים שכמעט והקפיצו אותי ממקומי: 'אני חושש שאינכם מספיק בקיאים בתנ"ך ובהיסטוריה שלכם. אחרת הייתם יודעים שפה אפשר לעבור את הירדן בקלות'. על מה הוא מדבר, לכל הרוחות, שאלתי את עצמי. הרי אני מכיר היטב את התנ"ך. לפתע נזכרתי בסיפור על גדעון השולח את אנשיו כדי לחסום את מעברות הירדן. המעברות הללו לא היו מקבצי אוהלים וצריפים שהוקמו בארץ לקליטת העלייה, אלא אזורים רדודים בנהר שאפשר לעבור בהם ברגל כמעט בכל ימות השנה, ונהג המשאית מג'נין עבר בהם, כמובן, בלי שום בעיה.
"גם בשל בקיאותו של הסוחר בתנ"ך, החלטתי שאין לסיים את הפרשה בענישה. במקום לעצור את הסוחר ואת הנהג, שאלתי את האחרון על קבלת הפנים שערכו לו בעמאן. 'אל תשאל', השיב. 'חגיגה אמיתית. שילמו עד הדינר האחרון. שילמו פי שניים ממה שהיו צריכים לשלם. כל מחיר היו נותנים בעד הירקות שהבאתי'. הסתבר שהמחסור במזון בעמאן כבד מאוד והרווחים שאפשר להפיק שם שווים את ההסתכנות הכרוכה בחציית הנהר.
"מבלי שנאמר מלה נוספת, החלו גלגלי המוח של כולנו לנוע בקצב מהיר... שאלתי את הנהג: 'אם ארשה לך לנסוע לשם גם מחר, עם שתי משאיות, תיסע?' כשהשיב בחיוב, אמרתי לו: 'קדימה'.
"מבלי לשאול ולהתייעץ עם שום דרג ממונה, הפצנו בין התושבים את השמועה כי מי שרוצה לעזור לקרוביו מעבר לנהר יוכל לחצות את המים ברכבו, לפרוק פירות וירקות ולחזור מיד... השמועה על הניסוי המוצלח פשטה במהירות הבזק. אחרי הטנדר באה משאית שנייה ושלישית, ותוך שבוע כבר הגיעו כלי-רכב מכל הסוגים - טרקטורים, פלטפורמות, טנדרים ומשאיות...
"בשלב זה דיווחתי על כך לאלוף הפיקוד. עוזי נרקיס נבהל, כנראה, מן היוזמה ואמר: 'זהו מגע עם האוייב. אתה מסתבך, זוניק. אינני רוצה לשמוע על כך יותר'. לא ויתרתי.... עוזי נרקיס פנה לשר הביטחון, והוא טילפן אלי ואמר: 'תגיד לי זוניק, זה עוד אחד מסיפורי הסבתא שלך? מה הולך שם?' אמרתי לו: 'תבוא ותראה בעצמך'.
"כעבור שעות אחדות, באו דיין ונרקיס לשטח. כשראו איך העסק עובד, החל דיין לחייך. בחושיו המחודדים תפש הממזר הזה את העניין במהירות, ושאל אותי: 'כמה משאיות אתה יכול לארגן?' אמרתי לו: 'היום יום חמישי. ביום שישי הערבים לא עובדים ובשבת אנחנו לא עובדים. לקראת יום ראשון אנסה לארגן כמה שיותר משאיות'.
"באותו יום ראשון ספרנו כמעט 200 משאיות עמוסות שניצבו בטור והתכוננו לעבור את הנהר בזו אחר זו. דיין עצמו בא לחזות בפלא. כשצעק 'זוז', התחיל הטור לנסוע – כמעט כמו הבקר החוצה את הנהר בעקבות ההוראה בסרטי הקאובויס".
כך החלה מדיניות 'הגשרים הפתוחים', בלי גשרים.
"הנהג רשאי, בעזרת ה', לחצות את הנהר"
על רקע הפיגוע השבוע, שבוצע בידי מחבל נהג משאית שנכנס באישור, מעניין לראות שהחשש מכך קינן מבראשית. מספר זוניק: "נפח התנועה עורר סיכון בטחוני. מסיפורי אבא שלי, שהבריח נשק בשירות 'ההגנה', ידעתי שאפשר להפוך כל משאית ל'סליק' נייד. עוד ידעתי שב'סליקים' כאלה אפשר להבריח גם סיגריות ומשקאות, אבל החלטתי שלא אתעסק בכך. גייסתי מחלקת נח"לאים דתיים מהיאחזות מעלה גלבוע והטלתי עליהם לחפש במשאיות מטענים חשודים. הם עשו את מלאכתם בצורה היעילה ביותר. כל נהג שחצה את המים קיבל מהם פתק בזו הלשון: 'נהג זה וזה רשאי, בעזרת השם, לחצות את הירדן, לנסוע לעמאן ובחזרה'. הנהגים ששבו, נדרשו להציג את הפתק לביקורת ומכוניותיהם נבדקו. לאט לאט קמו במקום תחנות של המכס ושל משטרת הגבולות וכל הגורמים הרלוונטיים נעשו שותפים לעניין..."
הבעיה היתה שלקראת החורף, כשהירדן גואה, היה ברור שללא גשרים לא ניתן יהיה לחצות את הנהר. אבל הגשרים, כזכור, פוצצו בתום המלחמה. במגעים עם המלך חוסיין סוכם שירדן תבנה מחדש את הגשרים, וכך היה. מספר זוניק: "כך שב ונבנה גשר דמיה ובמהרה בא בעקבותיו גשר אלנבי, שנעשה לציר תנועה מרכזי בין ישראל לירדן. כאן עברו לא רק סחורות ויבולים אלא גם משפחות, צליינים, תיירים - ולימים גם ערבים מישראל שיצאו לקיים את מצוות החאג' במכה. הגשרים הפתוחים, שנולדו במקרה באום-צוף, נעשו לגשר לקראת השלום המקווה".
והוא מסיים: "במרוצת הזמן הייתי עתיד לשמוע מכל מיני אלופים ופוליטיקאים כי יוזמת הגשרים הפתוחים היתה של משה דיין. מן הראוי לקבוע איפוא כי הגשרים הפתוחים לא היו המצאה של שום אדם בודד. היתה זו עבודת צוות שנולדה כתוצאה מהעובדות בשטח. מי שהיה שם יודע שעד לפתיחתם לא העלה שום אדם על דעתו שהדבר הוא בגדר האפשר. נכון שדיין היה חכם די הצורך להפיק מן התהליך הזה רווח פוליטי ממדרגה ראשונה, אבל העובדות ההיסטוריות בעינן עומדות".
המלך התחשב בפלשתינים
הפעם היחידה שכוחות צה"ל חצו את גשר אלנבי בפעילות מלחמתית, היתה במבצע 'כראמה' (מבצע תופת) ב-21 במרץ 1968, אחד המבצעים הכושלים של צה"ל, שבו פשטו כוחות שריון, צנחנים על מפקדת הפת"ח והעומד בראשה יאסר ערפאת, בכפר הירדני כראמה שבדרום בקעת הירדן. חטיבה 7 חצתה ראשונה את גשר אלנבי ופגעה מיד במוצב הגשר הירדני ובמוצב אלנבי השולט על הגשר ממזרח. הכוח הירדני הופתע מהפעולה ולא הספיק לפוצץ את הגשר. בסופו של יום הקרב, היו לצה"ל 33 הרוגים ו-161 פצועים, 3 חיילים היו נעדרים, מתוכם הוחזרה אחרי שבוע גופת חייל אחד. לצה"ל נפגעו 27 טנקים, ועוד שריוניות וזחל"מים. ארבעה טנקים, שלוש משאיות ושני זחל"מים שנפגעו או שקעו בבוץ נותרו בשטח ונפלו שלל בידי הירדנים. ערפאת הצליח להימלט.
גם כשחוסיין החליט על 'תוכנית ההתנתקות' שלו מיהודה ושומרון ביולי 1988, הגשרים על הירדן המשיכו לפעול.
אחרי החתימה על הסכם השלום הפך גשר אלנבי לאחד ממעברי הגבול הרשמיים בין ישראל וירדן, יחד עם מעבר שייח' חוסיין ליד בית שאן ומסוף יצחק רבין בערבה – וכאן היה הגשר מקור לאכזבה, הפעם של ישראל. שמעון שמיר, שהיה שגריר ישראל בירדן, מספר בספרו 'עלייתו ושקיעתו של השלום החם עם ירדן' (עמ' 469) כי "שתי ציפיות שהיו לישראלים מירדן בנושא המעברים לא התממשו. ראשית, הבקשות החוזרות ונשנות לפתוח את מעבר הגבול בגשר אלנבי/המלך חוסיין לכל הישראלים (ולא רק לדיפלומטים ולמשלחות רשמיות), ובכך לחסוך לתושבי המרכז את ההזדקקות לנתיב הארוך דרך עמק בית שאן, נדחו על ידי ירדן. הירדנים הסבירו זאת בצורך להתחשב בתביעות הפלשתינים, בשל מיקומו של המעבר מעבר לקו הירוק – הגם שמבחינה משפטית ניתן היה להשתמש בגשר הזה גם מבלי לפגוע בזכויותיהם. עובדה זו הכבידה על קיום הקשרים השוטפים...".
וכך נשאר גשר אלנבי עד היום סמל לגזענות: כל בני הדתות והעמים מורשים לעבור בו – חוץ מהיהודים...