חגי הוברמן
עורך 'מצב הרוח'

מי ידע שכך יהיה?

תראו לי אדם אחד שידע לנבא לפני שנה שבסיום השנה יבואו לקיצן 54 שנות שלטון משפחת אסד, שאיראן תאבד בבת אחת את כוחה במזרח התיכון, שסינוואר ונסראללה יעלו השמימה, שרצועת הכפרים בדרום לבנון תהיה הרוסה, שרצועת עזה ברובה תהיה עיי חורבות והחרמון הסורי יהיה בידינו

  • פורסם 12/12/24
  • 09:40
  • עודכן 12/12/24
לוחמי צה"ל השבוע בחרמון הסורי
צילום: דובר צה"ל

בכל שנה, בערב ראש השנה, עברי או לועזי, נוהגים בעיתונים להביא תחזיות ו'הורוסקופים' למיניהם, וגם מומחים לענייני הכל, שנותנים תחזיות לגבי השנה הבאה: מה יקרה, מה יקרה אם כן נעשה ומה יקרה אם לא נעשה. כחלוף השנה   מתברר שרק  בודדות מהנבואות וההערכות שנאמרו בתחילתה, אכן התממשו.

גם אני כותב את התחזית שלי בכל ראש השנה, ואני מעולם לא טעיתי. כי יש לי נבואה קבועה בראש כל שנה, והיא מעולם לא איכזבה: הנושא המשמעותי ביותר בשנה הקרובה, זה שישפיע על כל המדיניות הגלובאלית, יהיה זה שאף אחד לא מסוגל עכשיו לחזות אותו. יותר מכך: אם מישהו יגיד שזה מה שיהיה בשנה הקרובה, הוא ייחשב למתעתע, אדם הזוי שלא מבין את המציאות.

בדיוק כמו קריסת משטר אסד השבוע. תראו לי אדם אחד שידע לנבא בפרוס שנת 2024, שבסיום השנה יבואו לקיצן 54 שנות שלטון משפחת אסד, שאיראן תאבד בבת אחת כוח מרכזי משמעותי במזרח התיכון, שחיזבאללה יאבד לא רק את רוב כוחו אלא גם את מנהיגו המיתולוגי חסן נסראללה, שרצועת כפרים בדרום לבנון תהיה הרוסה, שמנהיג חמאס סינוואר שהצליח להנחית מכה קשה על ישראל יהיה גם הוא בר מינן, שרצועת עזה ברובה תהיה עיי חורבות והחרמון הסורי יהיה בידינו. הרי אם מישהו היה אומר רק לפני שבועיים ששלטון אסד יקרוס בתוך פחות מעשרה ימים, מן הסתם היו שולחים אותו לאישפוז על תקן של הוזה.

אבל כמו תמיד – לאדם יש תוכניות, והקב"ה צוחק. לאיראנים היתה תוכנית גאונית: הסתערות בו זמנית לעומק שטח ישראל של כוחות הנוח'בה של החמאס מרצועת עזה לדרום הארץ, כוחות רדואן של חיזבאללה מלבנון לגליל, הסתערות פלשתינית מיו"ש על ההתנחלויות ומרכז הארץ, והתפרעויות של ערביי ישראל כתוספת. כל זה היה צריך להתבצע ברגע שטהרן תיתן את האות. זה היה חזון 'טבעת האש' של קאסם סולימאני אללה ירחמו.

אבל למנהיג חמאס סינוואר לא היתה סבלנות. נלהב מהקרע החברתי בישראל עקב הרפורמה המשפטית, הוא החליט על דעת עצמו לשנות את המזרח התיכון, מתוך מחשבה שעמיתיו שליחי איראן יצטרפו אליו מיידית – ובבוקר שמחת תורה תשפ"ד הנחית עלינו מהלומה כואבת שעדיין לא התאוששנו ממנה לגמרי. עדיין לא כל החטופים בידינו. אלא שסינוואר לא עידכן את בכירי הארגון בחו"ל, וגם לא את איראן וחיזבאללה במועד הפעולה המתוכננת ואופיה, וכך הפתיע לא רק אותנו אלא גם אותם.

נסראללה הצטרף לחגיגה רק למחרת – וגם זה באופן חלקי. כוחות רדואן לא חצו את הגבול. אין מי שחולק על כך, שאם חיזבאללה היה ממלא את התפקיד שאיראן הועידה לו, יישובים כמו מטולה, מנרה, קריית שמונה, זרעית ושתולה - היו נכבשים בקלות על ידי כוח רדואן. לא הייתה לישראל באותן שעות שום יכולת לעצור אותם. המעורבות האינטנסיבית של חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה והסיוע שהעניק לבשאר אסד, איפשרו לכוחות העילית שלו לצבור ניסיון מבצעי רב,  ולרכוש מיומנויות בהפעלת ציוד כבד, ארטילריה, שיריון ומערכות מודיעין מתקדמות. ושוב, לא קשה לדמיין מה היה קורה אם הניסיון הזה היה מופנה כלפינו בשמחת תורה אשתקד.

אבל הסיוע שחיזבאללה הגיש לחמאס היה מוגבל. הוא תקף עמדות של צה"ל וגם יישובים ישראלים לאורך הגבול, אבל במצוות פטרוניו מטהראן נזהר שלא לגלוש למלחמה כוללת. הוא כיוון את האש שלו נגד מטרות צבאיות ונמנע מפגיעה מכוונת באזרחים, מתוך חוסר וודאות לגבי תגובתה של ישראל. ישראל פינתה אמנם את תושבי הצפון מבתיהם וגם ספגה אבדות, אבל מנגד הגיבה בעוצמה רבה מול חיזבאללה. פיצוץ הביפרים, מכשירי הקשר, והחיסולים של רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר, מפקד רדואן איברהים עקיל יחד עם כל החבורה שהכינה איתו את תוכנית כיבוש הגליל, וכמובן נסראללה ומחליפו האשם ספי א-דין, יחד עם חיסול התשתית של חיזבאללה בדרום לבנון, מחקו את האירגון ממצבת כוח האדם המסייע לחמאס ברצועה, וכזרוע האיום האיראני מצפון לישראל. חיזבאללה המוכה הסכים להפסקת אש עם ישראל – והפסקת האש הזו דירבנה את המורדים בסוריה להסתער על השלטון, עד להפלת משטר אסד.

וכך, שנה וחודשיים אחרי פרוץ המלחמה, איסמעיל הנייה חוסל, אחמד סינוואר חוסל, חסן נסראללה חוסל, עזה הפכה לעיי חורבות, כפרי דרום לבנון הפכו לחורבות, כוחו הצבאי של החמאס נחלש, וכך גם כוחו של חיזבאללה. ומעל לכל – איראן איבדה חלק גדול משלוחותיה. מישהו חזה את המציאות הזו בדיוק לפני שנה, בשלהי 2023?

נשיאים ורוח ואסד אין

בהרצאות שאני מעביר מדי פעם על מלחמות ישראל, בעיקר לגילאי 60+, אני שואל שאלות טריוויה: מי היה מנהיג מצרים במלחמת ששת הימים? כולם עונים במקהלה 'נאצר'. ומי היה מנהיג ירדן? שוב עונים כולם במקהלה 'המלך חוסיין'.

ואז אני שואל 'מי היה נשיא סוריה במלחמת ששת הימים?'

ברגע זה משתררת דממה. מתחילים כל מיני ניחושים. ישנם כאלו שזורקים את השם 'חאפז אסד', ואני עונה שזו טעות. חאפז אסד תפס את השלטון בסוריה רק בנובמבר 1970, שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים. בסוף אני מרגיע את השומעים שלא יחושו חוסר נחת: בכל הפעמים ששאלתי את השאלה, מעולם לא קיבלתי תשובה נכונה.

והסיבה היא אחת: כי עד שחאפז אסד תפס את השלטון בדמשק בנובמבר 1970, לא היתה יציבות שלטונית בסוריה. נשיאים התחלפו שם אחת לשנה – לא בבחירות דמוקרטיות כמובן, אלא תמיד בהפיכה צבאית, יותר אלימה או פחות אלימה. בין השנים 1949 עד 1970, תקופה של 20 שנה, כיהנו בסוריה 18 נשיאים, כולל נשיא מצרים נאצר - מפברואר 1958עד ספטמבר 1961, כששתי המדינות התאחדו לכאורה למדינה אחת שנקראה 'רפובליקה ערבית מאוחדת' – ראשי תיבות רע"ם (ומכאן באו שידורי הרדיו המפורסמים של 'קול הרע"ם מקהיר').

ולשאלת הטריוויה שלי: נשיא סוריה במלחמת ששת הימים היה נור א-דין אל-אתאסי, שתפס את השלטון בפברואר 1966 אחרי שהדיח את קודמו אמין אל-חאפז, חברו האישי של אלי כהן הי"ד, והודח בידי חאפז אל-אסד בנובמבר 1970. אתאסי עצמו היה יותר 'נשיא בובה', כי מאחורי הקלעים שלט במדינה סלאח ג'דיד. כשחאפז אסד, שר ההגנה, תפס את השלטון, הוא הדיח את שניהם, שני בעלי בריתו לשעבר, והפך לשליט יחיד.

סוריה, החל מהשבוע, חוזרת 54 שנים לאחור, לעידן אי היציבות השלטונית. בעוד 20 שנה אנשים יתקשו לזכור מי היה נשיא סוריה אחרי בשאר אסד, בדיוק כמו שהיום, כך נראה, אנשים מתקשים לנקוב בשמו של נשיא עיראק הנוכחי בלי לגלוש בגוגל, או בשמו של נשיא לוב. לפני 20 שנה, כל ילד בישראל ידע שנשיא עיראק הוא סדאם חוסיין ונשיא לוב הוא מועמר קדאפי.

בזכותה של גולדה ע"ה

לא רק 54 שנים של שלטון משפחת אסד הגיעו השבוע לקיצן – אלא גם, מבחינת ישראל, 50 שנות הסכם הפרדת כוחות. לפני קצת יותר מיובל שנים, אחרי מלחמת יום הכיפורים, בחודש מאי 1974, ניהלה ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר, בתיווכו של שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר, מו"מ עם מימשל חאפז אסד על הסכם הפרדת הכוחות. במהלך השיחות העקיפות דרש אסד שישראל תמסור לו לא רק את העיר קונייטרה, אלא גם את התילים הסובבים אותה – ואם לא, לא יהיה הסכם. ראש הממשלה גולדה מאיר סירבה לדרישה. אסד התעקש, גולדה התעקשה, קיסינג'ר איבד סבלנות, והשיחות נמשכו שבועות ארוכים, עד שאסד מיצמץ ראשון ונשבר.

ידמיין כל אחד לעצמו מה היה מצבנו כיום, אילו אנשי אירגון תחריר א-שאם, אירגון שמכיל את אנשי 'ג'בהת א-נוסרה' – שלוחת אל-קאעידה בסוריה, ועוד אירגונים ג'יהאדיסטיים כמו ג'בהת אנצאר א-דין, ליווא אל-חק, היו משתלטים השבוע לא רק על איזור קונייטרה ומורדות החרמון, אלא גם על תל אביטל, מצפה בנטל, הר חרמונית, הר בראון וכו' וכו' – והכל בגיבוי של הסולטן הטורקי החדש, רג'ב טאיפ ארדואן.

הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה סיים רשמית את מלחמת יום הכיפורים. הגבול הזה היה בנוי מקו גבול ישראלי, קו גבול סורי, ובאמצע רצועת חיץ מוחזקת בידי כוחות האו"ם, כוח אונדו"ף (אנגלית United Nations Disengagement Observer Force או (UNDOF - 'כוח הפיקוח על ההפרדה של האומות המאוחדות', שהוקם במיוחד למשימה זו.

ההסכם שרד עד השבוע את כל המשברים האזוריים. האסדים, האב והבן, הקפידו על שמירת ההסכם באדיקות, בכל מצב. גם כשצה"ל והצבא הסורי נלחמו זה בזה בלבנון במבצע שלום הגליל, שהפך למלחמת לבנון הראשונה, גבול הגולן נשאר שקט; וגם כשממשלת בגין סיפחה את הגולן. האיום היחיד שריחף במשך השנים על האיזור היה הסכם מדיני שמשמעותו נסיגה ישראלית מהגולן.  

המציאות הזו הסתיימה. כוח אונדו"ף הפך לא רלוונטי. כוחות צה"ל פועלים גם בשטחים בתוך איזור החיץ, כולל השתלטות על החרמון הסורי, כדי למנוע מהמורדים השתלטות עליהם.

בדיוק לפני 30 שנה, בשלהי שנת 1994, ימי ממשלת יצחק רבין שהביאה את הסכם אוסלו, ניהלו ישראל וסוריה משא ומתן ישיר על הסכם שלום כולל נסיגה ישראלית מלאה מהגולן. רבין טבע אז את המשפט המפורסם 'עומק הנסיגה כעומק השלום' – רוצה לומר: תמורת הסכם שלום מלא יקבלו הסורים נסיגה מלאה. המשא ומתן לא הושלם עד רצח רבין ז"ל. 5 שנים אח"כ, לפני חצי יובל שנים, בין 3 בינואר ל-11 בינואר 2000, התקיימה ועידת שפרדסטאון - ועידת שלום בין ישראל לסוריה בחסות הממשל האמריקאי, בעיירה שפרדסטאון בארה"ב, בראשות ראש הממשלה אהוד ברק ושר החוץ הסורי פארוק א-שרע. גם ועידה זו הסתיימה ללא הסכם.

לא קשה לנחש איך היינו מתייחסים לחאפז אסד או לבנו בשאר, אם לפני 20 או 30 שנה הם היו נוחתים בנתב"ג בחיוך נרחב, כדי לקבל את כל הגולן. בציבור הישראלי נשמעה השבוע אנחת רווחה כללית מכך שהמו"מ עם האסדים, האב והבן, על נסיגה מהגולן, בסופו של דבר לא הבשיל.

המסקנה ברורה: המציאות בשטח תמיד הרבה יותר משמעותית יותר מכל מציאות מדינית, גם אם כרגע היא נראית יפה ומפתה. כשמנהלים משא ומתן חייבים להביא בחשבון – אם אתה אדם אחראי כמובן - מה עשוי לקרות לא עכשיו, ולא בעוד שנה ואפילו לא בעוד עשור, אלא בעוד 50 שנה. ועם המסקנה הזו לקבוע את העקרונות, ולהתעקש עליהם.

נוכח התהפוכות בדמשק, אזרחי ישראל צריכים להודות יום יום שעה שעה לקדוש ברוך הוא, על שלא השגנו הסכם שלום עם סוריה בעשורים האחרונים. אם היתה היום סנהדרין, היא היתה קובעת במגילת תענית של ימינו את יום כשלון השיחות עם סוריה כיום חג ומועד - על הצלתו של העם העברי היושב מציון מהסכם השלום הלזה.

 

 

תגובות