לא ממש הצלחתי להבין את ההתפעלות של השרה מירי רגב, חברת הוועדה למינוי שופטים, שצייצה השבוע בהתפעמות עצמית בטוויטר שלה: "ישיבה ראשונה שלי במסגרת הוועדה לבחירת שופטים הסתיימה הערב עם הישגים חשובים לציבור: בניגוד לעבר, לא מונו רק שופטים מהפרקליטות, אלא גם מהמגזר הפרטי. מונו שופטים מהפריפריה וגם מהציונות הדתית, באופן שישקף את הגיוון הקיים בחברה הישראלית".
הישגים חשובים לציבור? לאיזה ציבור? בטח לא לציבור בוחרי מפלגות הימין. המינויים השבוע הם הישגים משמעותיים ליו"ר הוועדה השר אבי ניסנקורן, ולנשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות. כמו למשל קידומו לבית המשפט המחוזי בלוד של השופט עידו דרויאן, זה שחברת הוועדה ח"כ אסנת מארק התחייבה בקולניות שלא תקדם אותו כי הוא התנדב לסייע למסתננים ומבקשי מקלט בדרום תל אביב. לפני 5 שנים הצליחה איילת שקד לטרפד את קידומו – כעת בוועדת ניסנקורן נכשלו בכך הצמד רגב-מארק.
ניסנקורן-חיות הצליחו למנות את השופט עודד מאור שהוא החתן של היועמ״ש לשעבר וינשטיין, ואת מרב בן ארי שנחשבת אמנם מקצועית ועניינית אבל לא 'שמרנית'. היא נתמכה בי בעקבות פשרה בין הצדדים כשכל צד וויתר על מועמד מטעמו.
לעומת זאת נכשלו השרה רגב וחברת הוועדה אסנת מארק במינוי אחד השופטים המרכזיים שהימין חפץ בקידומו: רון סולקין, שהיה מועמד לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. סולקין ה'סרוג', סומן בידי השמאל אחרי שסירב להרשיע בכיר במפעל גדול בדרום הארץ שהואשם בהטרדה מינית, כשחשף שמדובר בעלילה של המתלוננת. הצמד רגב-מארק לא הצליחו להסיר את הווטו מעל שמו, והוא לא נבחר.
השרה רגב התגאתה במינוי שתי השופטות נועה גרוסמן ויעל בלכר. השופטת נועה גרוסמן מונתה כבר לפני 4 שנים, בינואר 2017, בתקופת כהונת איילת שקד כשרת משפטים, לכהונת רשמת ושופטת בפועל בבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו. הבחירה כעת רק קבעה את כהונתה כמינוי קבע, וכמוה השופטת יעל בלכר. גם היא התחילה כמינוי בפועל של איילת שקד וכעת קיבלה מינוי קבוע. מדובר בטקטיקה ידועה, שהשרה שקד עשתה בה בוועדה הקודמת שימוש מוצלח, בהבנה שכל מינוי זמני הופך בהמשך לקבוע.
ההצלחה היחידה שרגב-מארק יכולות לרשום על שמן היא בהתחייבות של הנשיאה חיות למנות בקרוב את שופט השלום אילן סלע, הנחשב לשמרן, לשופט בפועל במחוזי בירושלים או בתל אביב. התחייבות – לא מינוי.
רגב ומארק התעקשו על קידומה של שופטת השלום נאווה ברוורמן, רעייתו של מזכיר הממשלה. הוסכם כפשרה כי שמה של ברוורמן יעלה שוב בישיבת הוועדה בתחילת דצמבר.
דיון הוועדה נמשך כחמש שעות, ובמהלכו אף עלו הטונים לפרקים בתוך האולם שבקומת המרתף של משרד המשפטים, בעיקר בין יו"ר הוועדה שר המשפטים אבי ניסנקורן, ובין שתי נציגות הליכוד, שרת התחבורה מירי רגב וח"כ אסנת מארק. הליכוד תמיד היה טוב בדיבורים, בצעקות.
שברו את לוחות ה'ברית'
מדוע נכשל הפעם הימין? כי נציגי לשכת עורכי הדין, עו"ד מוחמד נעאמנה ועו"ד אילנה סקר, הצביעו עם השופטים ועם שר המשפטים ניסנקורן. זאת בניגוד למציאות ששררה בוועדה הקודמת, תחת שרת המשפטים הקודמת איילת שקד. שקד כזכור כרתה ברית עם יו"ר לשכת עורכי הדין הקודם, אפי נווה, וכך הצליחה ליצור בוועדה קואליציה של הפוליטיקאים ושני חברי הלשכה, שנהנו מרוב מול שלושת שופטי העליון. זה לא היה רוב שאיפשר כל מינוי רצוי – הרוב שנדרש לכל שופט הוא שבעה חברי ועדה מתוך תשעה, ולכן שלושת השופטים יכלו לטרפד את הצעות הרוב – אבל הוא חייב הידברות של השופטים עם הפוליטיקאים שאיפשר הבנות בנוסח 'מנה לי ואמנה לך', ובוודאי שלל בפעם הראשונה מהשופטים את היכולת למנות רק את מי שהם חפצו ביקרו.
מה לעומת זאת עשתה אסנת מארק? הגישה הצעת חוק לביטול לשכת עורכי הדין. להצעה הזאת מלכתחילה אין סיכוי לעבור בכנסת, והתוצאה המיידית שלה היתה קרע בין מארק לבין השותפים הפוטנציאלים שלה בוועדה לבחירת שופטים, שחזרו וחברו לשופטים. ה'הישג' של רגב-מארק מתמצה בהחזרת יחסי הכוחות לאלו ששררו בוועדה לפני תקופת שקד.
בציבור – וגם בציבור הימני – ממקדים את המבט בדרך כלל במינוי שופטי בית המשפט העליון. איילת שקד היתה הראשונה שהבינה, שמינוי שופטים לבית המשפט המחוזי והשלום אינו פחות חשוב מלבית המשפט העליון, כיוון שאלו מהווים את ה'מאגר' שממנו יילקחו בעתיד השופטים לערכאה הגבוהה. בדיוק לפני 5 שנים, בכ"א כסלו תשע"ו, 3 בדצמבר 2015, הצליחה שקד למנות מספר רב של נציגי הציונות-הדתית, מתוך 31 השופטים שמונו באותו יום לבתי המשפט המחוזי והשלום. כך מונתה יפעת שטרית חדד, שהומלצה בידי הרב חיים דרוקמן, כשופטת בית המשפט המחוזי בנצרת. עו"ד מוריה צ'רקה נבחרה לכהן כשופטת בתי משפט השלום בירושלים. השופטת עפרה ורבנר נבחרה לכהן כשופטת בית המשפט המחוזי בחיפה. ורבנר, בוגרת בית הספר הממ"ד עירוני ו' בחיפה, היא אלמנתו של שופט בית משפט השלום בחיפה אהרון ורבנר ז"ל, שנפטר שנה לפני כן. עו"ד אלי ברנד נבחר לכהן כשופט בתי משפט השלום במחוז המרכז. השופט ברנד הוא גיסו של הוד בצר, תושב אלקנה, כיום מנכ"ל משרד ראש הממשלה החלופי. השופט דניאל טפרברג, בוגר ישיבת 'נתיב מאיר' בירושלים, נבחר לכהונת שופט בית המשפט המחוזי בירושלים; עו"ד לימור סולומון ויסבלום נבחרה לכהונת שופטת בית משפט השלום (נוער) במחוז ירושלים; השופטת ענת זינגר מונתה לכהן כשופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, ועוד.
כעת יש להמתין לכינוס הבא של הוועדה בעוד כשלושה שבועות, בכ' בכסלו 6 בדצמבר, שתדון במינויים נוספים לבתי המשפט המחוזיים. מעניין לראות אם באותה ישיבה יצליחו רגב-מארק לתקן את התקלות של הוועדה השבוע.
כך בונים משילות
המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, גזרה השבוע את הכותרות שביקשה, כשנשאה נאום תקיף במיוחד נגד הממשלה בכנס 'משילות או דמוקרטיה' מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, שנערך בסימן המאבק על האינטרס הציבורי בין נבחרי הציבור והדרג המקצועי בשירות המדינה. היא הזהירה כי "שיח המשילות הוא מפלטו של הפייק מנהיג" וקבעה כי "עלינו לעבור למשילות סולידרית, מאחה, משילות שיש בה כבוד הדדי, משילות של אחווה ולא של שיסוי, של אחדות ואיחוי ולא של שנאה וניכור. משילות של תקווה".
נניח לטענה הנכונה, שלפקיד ממשלתי, בכיר ככל שיהיה, אסור לתקוף את נבחרי הציבור, שנבחרו באופן דמוקרטי. העיקרון הדמוקרטי היסודי הזה כבר מזמן נרמס במדינת ישראל. הנקודה החשובה היא אחרת:
דינה זילבר מותחת ביקורת על העדר משילות – כשהיא מתעלמת מכך שהדיקטטורה המשפטית של פקידים כמוה ושל בית המשפט היא זו שמונעת משילות אמיתית. משילות היא כשראש הממשלה או אחד השרים יודיעו ליועץ המשפטי או סגניתו: "שמעתי את דעתכם. דעתי שונה. אתם יועצים ואני נבחר ציבור לכן אני מחליט ולא אתם". כשזה יקרה - תחזור המשילות לישראל.
פייק מחלוקת
(לצרף תמונה 'ידיעות אחרונות 16.11.2020 גבעת המטוס')
התקשורת הישראלית אוהבת להאשים את הפוליטיקאים ב'פייק ניוז'. לפחות לגבי 'ידיעות אחרונות', כדאי להם לזכור שמי שגר בבית זכוכית, שלא יזרוק אבנים.
בתחילת השבוע, אחרי עיכובים ממושכים, ניתן האישור לבניית 1,257 יחידות דיור בגבעת המטוס בדרום ירושלים. רשות מקרקעי ישראל פירסמה את חוברת המכרז לבניית אותן יחידות דיור בגבעת המטוס. המועד האחרון בו רשאים יזמים להגיש הצעות למכרז הוא ה-25 בינואר, ימים ספורים לאחר חילופי הממשל הצפויים בארה"ב. הגבעה נקראת על שם מטוס פוגה מגיסטר שנפל במקום ביום השני של מלחמת ששת הימים וטייסו סגן דן גבעון נהרג.
בשנים עברו, כותרת כזאת היתה נכתבת באותיות חגיגיות. אושרה בניית שכונה חדשה בירושלים! מה היתה הכותרת ב'ידיעות אחרונות' על אישור הבניה? "בניה במחלוקת: אושרו 1,257 יחידות דיור בגבעת המטוס".
מישהו בידיעות לא היה יכול להתאפק ואץ לספר לנו בחדווה על 'מחלוקת'. ומה המחלוקת? "לטענת הפלשתינים, בניה בו תהווה חיץ בין השכונות הערביות בעיר ותמנע מהן רצף טריטוריאלי עתידי, בעיקר בשכונת בית צפפה הסמוכה". סוף ציטוט.
אז בואו נדייק. זה לא רק 'לטענת הפלשתינים' – זו בדיוק תכלית השכונה: למנוע את הרצף הערבי המסוכן הזה. המיקום של השכונה המיועדת הוא בעל חשיבות אסטרטגית: השכונה יוצרת רצף טריטוריאלי יהודי בין חומת שמואל (הר חומה), גילה ותלפיות, וחוסמת רצף ערבי אפשרי בין צור-באחר ואום-טובא לבית צפאפא. היא חולשת על ציר התנועה העיקרי מירושלים דרומה לגוש עציון ולחברון, כמו גם לקבר רחל.
הקשקוש הקבוע, שצוטט כמובן ב'ידיעות', הגיע מ'שלום עכשיו', שליהגו כדרכם כי "המשמעות של הבנייה הזאת היא מכה אנושה לאפשרות שאי פעם יהיה כאן שלום ופתרון של שתי מדינות לשני עמים". בתגובה הפאבלובית הזו 'שלום עכשיו' לעולם לא מנמקים למה זו מכה אנושה? האם מישהו מעלה על דעתו שבמסגרת הסכם עם הפלשתינים, אם יקרה הבלתי צפוי וייחתם חלילה אחד כזה, שכונות כמו גילה, חומת שמואל ותלפיות מזרח תהיינה חלק מהמדינה הפלשתינית? ואם לא, מה הבעיה לבנות במרחב ביניהן. איפה כאן ה'מכה האנושה' לפתרון שתי המדינות?
'בניה במחלוקת' היא פייק ניוז. אין באמת מחלוקת לגבי בניה בירושלים. ישנה הסכמה לאומית שבכל הסדר עתידי, אם יהיה כזה אי פעם, ירושלים לא תחולק – ולכן אין מניעה להמשיך ולבנות ליהודים בכל חלקיה לאורך לרוחב ולגובה. ה'מחלוקת' היחידה היא בין עם ישראל לעורכי 'ידיעות אחרונות' ולקומץ התומכים ההזוי של 'שלום עכשיו'.