כמו רבים אחרים, אני מתקשה להבין את ההיגיון שבלהיטות ממשלת ישראל להגיע להסדרה בלבנון והפסקת המלחמה, דווקא בשלב שבו צה"ל נמצא בתנופה ומפרק את יכולות חיזבאללה, לאט אבל בשיטתיות. בכלי התקשורת פורסם השבוע שנתניהו חשף בדיונים סגורים את האסטרטגיה מול לבנון, שעיקרה החשש שבזמן שנותר לממשל ביידן, הוא ינקוט בצעדים אמריקאים חד-צדדיים, בדומה לסוף עידן אובמה (על החשש הזה חשפנו אנחנו כאן, ב'מצב הרוח', בפעם הראשונה לפני 3 שבועות, בגיליון 808, ז' בחשון). לכן, מסביר נתניהו באותם דיונים סגורים, שהדבר הנכון כרגע הוא "ללכת להסדר עם לבנון בכפוף להתחייבות אמריקאית שנגיב לכל הפרה. התנאי היסודי בעניין הוא שנחליט מה נחשב 'הפרה'. בזמן זה חיילי המילואים ינוחו ובמחסני החימוש יחודש המלאי החסר".
מנגד גורם דיפלומטי המעורה בפרטים אמר לכתב 'ישראל היום' אריאל כהנא, כי אין איום אמריקני שלא להטיל וטו במועצת הביטחון אם תוצע החלטה אנטי ישראלית. לא מן הנמנע שמדובר בפרנויה טיפוסית של נתניהו.
לכן קשה להבין, מה לוחץ עלינו להגיע עם לבנון להסדר ולא להמשיך להילחם. בלבנון אין בעיה של חטופים. נכון, יש נפגעים. זו טבעה של מלחמה. אבל אם נמשיך להילחם, יש סיכוי גדול להביא למציאות הרבה הרבה יותר טובה גם לתושבי הצפון. אם נעצור עכשיו בהסכם כזה או אחר, נחזור למציאות שהייתה לפני שמחת תורה אשתקד.
מטרה נוספת, לפי נתניהו, היא ניתוק הזירות. לפי נתניהו, ברגע שנחתום על הפסקת אש נגד חיזבאללה, "למרות שתמיד קשרו אותו להפוגה דומה נגד עזה - הכנענו אותם וניתקנו ביניהם את הקשר. כך הם יישארו מבודדים והלחץ עליהם ללכת לעסקת החטופים יגדל".
נניח לשאלה אם 'העולם' באמת יאפשר לישראל להחליט בעצמה אם חיזבאללה הפרו את ההבנות או לא – ההיסטוריה המדינית-ביטחונית מלמדת שמול הפרות הסכם אמיתיות, תמיד עמדנו בעימות עם כל הערבים להסכמים. כך כשמצרים הפרה את הפסקת האש עם תום מלחמת ההתשה ב-1970, כך כשהרשות הפלשתינית הפרה בגסות את הסכם אוסלו. כך גם היום כשמצרים וירדן מפרות סעיפים ברורים בהסכם השלום שלהן עם ישראל. אני בספק אם לחיילי המילואים יהיה הרבה זמן לנוח ולמלא את החימוש החסר עד שהלחימה בלבנון תתחדש.
ממשלת ישראל פועלת הפוך מההכרח: בלבנון אין שום חשיבות או תועלת בהסדרה. ברצועת עזה, לעומת זאת, במצב הנוכחי, חייבים להגיע בהקדם לעיסקה שתכלול שיחרור חטופים, את כולם, גם במחירים הכבדים שההסכם הזה דורש.
הסכנה הגדולה יותר
לכאורה, המציאות האידיאלית היתה להישאר ברצועת עזה כשליטה ביטחונית בכל הרצועה, אבל לחזור לחלוקה של אוסלו: שטחי A ו-B בשליטת הרשות הפלשתינית, ברמה כזו או אחרת (ברצועת עזה לא היו לפני ההתנתקות שטחי B. זו היתה המצאה של הסכם אוסלו ב' ביו"ש. ברצועה החלוקה היתה לשטחים 'חומים' – פלשתינים – או לבנים, בשליטה ישראלית). יש אפילו מפה מוסכמת לחלוקה הזו – מפת הסכם עזה-יריחו ממאי 1994. זו החלוקה שקיימת היום ביהודה ושומרון, פחות או יותר. אמנם עדיין לצערנו בלי ריבונות, אבל החלוקה שקיימת. היישובים היהודים תחת שלטון ישראלי, ויש אוטונומיה פלשתינית ששולטת על היישובים הערבים. הפתרון האידיאלי.
נסיגה מרצועת עזה טומנת בחיבה סיכונים ביטחוניים. לציר נצרים ולציר פילדלפי יש חשיבות ביטחונית, שאסור לזלזל בה. זה לא 'סתם עוד כביש'. כל אחד מהם תורם את תרומתו להגנת עוטף עזה. בלי שליטה ישראלית בצירים אלו ובמרחבים נוספים ברצועה ביטחון תושבי העוטף יהיה רעוע יותר.
אבל – וכאן יש אבל ענק. יש בידי החמאס או אירגונים או אנשים אחרים מעל מאה ישראלים, שלפחות מחציתם, ככל הידוע, עדיין בחיים. ופה אני הולך עכשיו לסתור את עצמי: אנחנו חייבים להוציא אותם, חייבים לחלץ אותם – בכל מחיר. ואם אין ברירה, והדרך היחידה לחלץ אותם היא עיסקה שכוללת גם נסיגה מהרצועה, צריך לעשות, מסיבה אחת: לא בגלל שאני חלילה מקל ראש, או מזלזל בתוצאות הקשות שיהיו להסכם כזה - ויהיו תוצאות קשות - אלא כי אם לא נשחרר את החטופים, נהיה במדינה בקרע חברתי, בבעיה חברתית כל כך עמוקה, כל כך קשה, שבעיניי היא יותר מסוכנת מכל הסכנות של נסיגה מהרצועה. אם החטופים לא ישחררו, יהיה פה קרע חברתי עמוק. והקרע החברתי מסוכן לעתידנו מכל דבר אחר. ראינו את זה בתקופת המאבק על הרפורמה המשפטית, ורואים את זה גם עכשיו.
קשה להשתכנע כיום, אחרי שנה של לחימה, שלחץ צבאי יביא את החטופים. לפני שנה או חצי שנה גם אני עוד האמנתי שלחץ צבאי יקל על המהלכים לשיחרורם. כולנו זוכרים את ההתרברבות של גלנט, שסינוואר ישמע את השרשראות מעל הראש שלו. אחרי שנה אנחנו כבר יותר מפוכחים, וחייבים להודות על האמת: זה לא עבד, לצערנו. עובדה. אולי פעם נצטרך לחקור למה השיטה הזו נכשלה, אבל בפועל זו המציאות.
גם גורמי המודיעין השונים לא הצליחו להביא מידע מודיעיני שעל פיו אפשר היה לגבש תוכנית מבצעית מעשית שתצליח להחזיר את החטופים. ושוב, אנחנו כבר אחרי למעלה משנה של מלחמה ברצועה. אנחנו לא בתחילת תשפ"ד. אנחנו כבר בתחילת תשפ"ה. לפני שנה עוד היתה האמונה שצה"ל יצליח להפעיל לחץ צבאי וגיבוש מידע מודיעיני, ולשחרר אותם. היו מבצעים קטנים עם הישגים קטנים, שבעקבותיהם שוחררו מעט חטופים, אבל יותר חטופים נרצחו. היום אנחנו כבר מנוסים, ורואים שכנראה זה לא עובד. אחרי שנה, חייבים לבחון את הדברים אחרת.
במצב הנוכחי, הבעיה של אי שחרור החטופים, היא בעיה חברתית של מדינת ישראל שהיא סכנה גדולה יותר לעתיד המדינה, מאשר כל נסיגה מרצועת עזה. ולכן, מה שתיארתי קודם - החזון שלי לחלוקת רצועת עזה בין הממשלים - לא יוכל להתבצע כל עוד החטופים נמצאים ברצועה. ולכן, אולי אין ברירה, ונצטרך לעשות הסכם לחלץ את החטופים, כולל נסיגה מהרצועה. קשה לראות הסכם שלא יכלול את התנאי החמאסי הזה. אחר כך נוכל לכלכל את צעדינו מה ניתן ומה כדאי לעשות. לא מן הנמנע שנשוב לכבוש את הרצועה – הפעם בלי הנטל הכבד של חטופים מוחזקים בידי האוייב, בדיוק כמו המצב הנוכחי מול חיזבאללה בלבנון.
זכרונות אישיים מז'אבו ארליך
כיתובי תמונות:
לכל אחד יש את ז'אבו ארליך שלו, וגם לי, כמו לכל ההמונים שהכירו אותו, יש לא מעט זכרונות ייחודיים מז'אבו, ה' יקום דמו. לא כאן המקום להרחיב על ההיכרות הארוכה שלי עם ז'אבו, כמו גם של רבבות נוספים, סביב ההיסטוריה של עזה בפרט וארץ ישראל בכלל. ראיתי בו בהרבה דברים מורי ורבי - למדתי ממנו הרבה הרבה יותר מ-א'-ב'. כמו רבים אחרים, גם אני טיילתי איתו במקומות שונים בארץ. בקבוצות חברתיות שנפתחו אחרי נפילתו, פורסמו אלפי תמונות של ז'אבו בכל רחבי ארץ ישראל, ממערב לירדן וגם ממזרחו. גם לי יש תמונות שזכיתי לצלם אותו באתרים שונים אותם הדריך.
עם ז'אבו בפארק קנדה מעל עמק איילון, שיחה על קרבות המכבים לפני 5 שנים, חג החנוכה תש"ף
יש לי הכרת הטוב לז'אבו. לפני 20 שנה, כשהמדינה רגשה על תוכנית ההתנתקות והנסיגה מהרצועה, פנה אליו אורי אליצור ז"ל, שהיה אז עורך בטאון מועצת יש"ע 'נקודה', וביקש ממנו מאמר מקיף על ההיסטוריה היהודית של עזה. ז'אבו ענה לו (בערך, לא יודע את הנוסח המדוייק): "יהודים בעזה, למה אתה מבקש ממני? חגי הוברמן הוא ה'מומחה' בנושא'. אורי ז"ל פנה אלי, ואני כתבתי את המאמר הנרחב שאורי ביקש.
לפני 4 שנים, בטקס השקת ספרי 'קהילה יהודית בעזה' שנערך במרכז בגין בירושלים, ז'אבו הגיע לאירוע. בשנה האחרונה הוא ערך את ספרו של ישראל שפירא 'עזה מאז ולתמיד' שעוסק גם הוא בהיסטוריה היהודית של עזה.
בערב השקת ספרי 'קהילה יהודית בעזה', עם קב"ט מועצת יש"ע שלמה ועקנין
לפני 11 שנים, בחודש ינואר 2014, ביקר בארץ ההיסטוריון היהודי הנודע פרופ' ברנרד לואיס, שהתמחה בהיסטוריה של האסלאם וביחסי הגומלין שבין האסלאם למערב. לואיס היה מומחה למזרח התיכון שכתביו בנושא זכו לתפוצה רחבה, ונחשב אחד המלומדים המובילים במערב לאזור זה. הוא ייעץ לעיתים למדינאים, בין השאר ייעץ לממשל בוש. ב'אנציקלופדיה להיסטוריונים ולכתיבה היסטורית', כתב מרטין קרמר, שעשה דוקטורט בהנחיית לואיס, שהוא "ההיסטוריון המשפיע ביותר בנושאי האסלאם והמזרח התיכון בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה".
במהלך ביקורו, ביקש פרופ' לואיס, שכבר היה אז בן 97, ארבע שנים לפני פטירתו, לבקר גם ביהודה ושומרון, ללא פירסום. מארחו, המזרחן פרופ' משה שרון, ביקש שאת הסיור ידריך מי שמעטים דומים לו בהכרת ההיסטוריה והגיאוגרפיה וגם הדמוגרפיה של השומרון.
עם ההיסטוריון פרופ' ברנרד לואיס והמזרחן פרופ' משה שרון במסעדה בהר ברכה בשומרון
אני הייתי באותו יום בסיור עם קבוצה אחרת בשומרון. נכנסנו למסעדה ביישוב ברכה שעל הר גריזים, ולהפתעתי מצאתי שם את ז'אבו עם פרופ' משה שרון, וזוג קשישים דוברי אנגלית. ז'אבו גילה לי שזהו פרופ' לואיס, וכמי שהכיר את נפשו של עיתונאי שמזדמן לו סיפור בלעדי, השביע אותי שאכבד את רצונו של פרופ' לואיס ולא אפרסם את דבר הביקור והסיור. בלב עיתונאי כבד קיבלתי את בקשתו – כי איך אפשר היה לדחות בקשה של ז'אבו שנאמרה בחיוך ממזרי?
התמונה האחרונה, מההלוויה, שקשה לדמיין אותה: בין הצועדים אחרי הארון, עטוף דגל ישראל, היה האדמו"ר מסוכטשוב, רבי שמואל יצחק בורנשטיין, ומשמאלו אלחנן גלאט, מנכ"ל מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא ובעבר מזכ"ל תנועת בני עקיבא. מעטים האנשים שהיו יכולים לחבר בחייהם ובמותם בין אישים כל כך רחוקים אלו מאלו בסקאלה הדתית. ז'אבו, איש הציונות הדתית בכל רמ"ח איבריו, דתי לאומי בכל ישותו, קצין במילואים שבניו ביחידות קרביות, היה נכד לבן דוד וחסיד של ה'שם משמואל', בן ה'אבני נזר'. אמו של האבני נזר הייתה ארליך מהבית, משפחה קרובה של סבו של ז'אבו. כל שבת אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת או בליל שבת, ז'אבו ובניו היו לומדים קטע מה'שם משמואל', עד יומו האחרון. לא לחינם האדמו"ר מסוכטשוב שליט"א הגיע להלוויה והספידו.