שובה של תוכנית החלוקה

השבוע קיבלתי הזמנה להצטרף לקבוצת פייסבוק של 'תנועת ההיפרדות', תנועה שקמה במטרה לחדש ימינו כקדם – לחדש את ימי ההתפלגות של ממלכת יהודה וישראל בידי רחבעם בן שלמה וירבעם בן נבט. אני מודה שאני קצת מתקשה לזרום עם תנועת ההיפרדות הנ"ל, שבחזונה פירוק מדינת ישראל לשתי מדינות, ישראל ויהודה, כי אני גם יהודי וגם ישראלי, ולכן אני לא כל כך מצליח טכנית להתנתק מעצמי. מה גם שכאיש הציונות-הדתית, אני רואה את עצמי במשך שנים כמקף הקלאסי של ד"ר בורג המנוח בהגדרה הזו. ומקף הוא תנועה מחברת, לא מנתקת.

בכל זאת הסתקרנתי לקרוא את התוכנית המופלאה של ההיפרדות.

יש להוגי התוכנית מפה, עם קו גבול ברור בין ישראל ה'נאורה-ליברלית' ויהודה ה'דתית-משיחית'. מדינת ישראל, למשל, זו בשטחה הערים ה'ליברליות', תכלול את רמת הגולן, הגליל העליון ומרבית ערי מישור החוף, בהן חיפה, נתניה, תל אביב וראשון לציון. במדינת יהודה, הכוללת את כל הערים והיישובים ה'משיחיים', יגורו תושבי ירושלים, באר שבע, בני ברק, אשדוד, פתח תקווה ואשקלון, וגם יהודה ושומרון.

טוב, יש כאן בעייתיות מסויימת, כשרמת-גן במדינת ישראל ובני-ברק במדינת יהודה. איך בדיוק יעבור הגבול בין שתי המדינות הללו? לא ממש פשוט להעביר גדר גבול באמצע רחוב ז'בוטינסקי. זה עלול להפריע לנסיעה השוטפת של הרכבת הקלה, כשזו תתחיל לנסוע סוף סוף בעגלא ובזמן קריב בין שתי המדינות הללו.

במדינת יהודה ה'משיחית' נמצאים גם לא מעט מקיבוצי השומר הצעיר, כמו גבולות, בית קמה, זיקים, נגבה, כפר מנחם, נירים, להב, רבדים ורוחמה. קברו של דוד בן-גוריון, בשדה-בוקר, יהיה במדינת יהודה ולא במדינת ישראל שהוא הקים. אם כי אני לא בטוח באיזו מדינה בן-גוריון היה מעדיף לחיות כיום מבין שתי האופציות, אילו קם לתחיה באורח נס. 'ליברליות' לא היתה מהתכונות הבולטות של מי שהחזיק תחת ממשל צבאי את כל ערביי ישראל, אבל חזון משיחי של מדינה יהודית שירושלים בירתה דווקא היה לו.

לעומת זאת, במדינת ישראל הליברלית ייכלל מושב נוב בגולן, שבו גר פעיל הימין מיכאל בן-חורין, ההוגה והמייסד של הקמת 'מדינת יהודה' כבר לפני 40 שנה. מעניין איך מנהיגי מדינת ישראל יקבלו במדינתם החדשה את האידיאולוג של המדינה השכנה.

אגב – לא רק בן גוריון. אם ירושלים היא בירת מדינת יהודה, כל מנהיגי ישראל הקבורים בחלקת גדולי האומה בהר-הרצל, יישארו בעצם ב'מדינת יהודה'. לוי אשכול, גולדה מאיר, ואפילו רבין ופרס, זכר כולם לברכה. וגם בנימין זאב הרצל. טוב, הוא באמת היה 'משיחי' כשכבר בסוף המאה ה-19 חלם על מדינה יהודית אחת.

מדינת ישראל הליברלית, לעומתה, תכיל בתוכה יישובים סופר-ליברלים, כמו נצרת, כפר מנדא, מג'דל כרום, דיר אל אסד, סחנין ומראר. אלו שהנשים שם מצפינות את שיערן מתחת לחיג'אב.

הוגי התוכנית מדגישים, כמובן, שזה לא יקרה 'מחר בבוקר'. יש כאן שלבים, שתחילתם בחתימה על 'ברית ערים ליברליות' שתאגד את כל הערים הליברליות בישראל תחת מטריה אחת. מה שכמובן מעורר אצלי את הסקרנות לדעת מהי בדיוק 'עיר ליברלית' ומי יקבע איזו עיר ראויה להגדרה המכובדת הזו. אני בטוח שהרב שמואל אליהו, למשל, ישמח לשמוע שהוא הרב הראשי של העיר הליברלית צפת, בהתאם למפת החלוקה. גם מאות תושבי השכונה החרדית-חסידית קריית צאנז בנתניה, המשמשת כמרכז חסידות צאנז בעולם, יהיו כמובן תושבים חשובים בעיר ליברלית, וכמותם חסידי קרית ויז'ניץ בחיפה – גם הם יישארו בתחומי מדינת ישראל הליברלית, על פי המפה של חלוקת המדינה. ליבי ליבי על אוהדי הפועל באר-שבע, שקבוצתם תהיה הנבחרת של בירת הנגב המשיחית.

הפיצול לשתי מדינות דווקא יכול להביא ליתרון ניכר, אם האו"ם יכיר במדינת יהודה כמדינה נפרדת, ועכשיו לעם היהודי יהיו שתי אצבעות באו"ם ולא רק אחת כמו ב-75 השנים האחרונות.

בראיון שנתן לערוץ 12 מייסד 'תנועת ההיפרדות' ניצן עמית, הוא הסביר ש"גם את הצבא יהיה אפשר להפריד. יש יחידות שהן כבר ברמה הצבאית מחולקות על פי אוכלוסייה. למשל, חטיבת כפיר שמוכוונת היום לפעול באיו"ש, תהיה שייכת ליהודה. זה יקל על חלוקה עתידית של הצבא. כבר היום יש יחידות שמתמחות באזור הצפון, הגליל, הגולן, גבול מצרים וכו'". סוף ציטוט.

רעיון מצויין. מה שרק מטריד אותי הוא לאיזה מדינה ישתייך חיל האוויר. הפתרון שלי: חיל האוויר של הסרבנים יישאר במדינת ישראל. מדינת יהודה תקבל את חיל-האוויר המבצעי. ממילא לפי המפה בסיסי תל-נוף, חצור, חצרים, נבטים ועובדה נמצאים במדינת יהודה ולא במדינת ישראל. הסרבנים נשארים ברמת-דוד (בדיחה! בדיחה! שאף אחד לא יחשוד בי שאני מזלזל בטייסים ובטייסות של רמת דוד, חלילה, בוודאי לא בהיסטוריה ההירואית של הבסיס).

סיכום: בהצלחה בתוכנית החלוקה. אבל לי נראה שהפתרון של 'נשארים ביחד',  עם כל הקשיים, בכל זאת עדיף.

בעד מדינה יהודית-ליברלית-משיחית

וכעת מילה ברצינות: יש סתירה בלתי ניתנת לתיקון בין 'ליברליזם' ל'היפרדות'. הבסיס של ליברליות זו היכולת לקבל כלגיטימית את עמדתו של האחר, לקבל את השונה. מי שאומר 'אני רוצה להקים מדינה שכולם יהיו רק כמוני', אפשר להגיד עליו הרבה דברים, ליברל הוא לא.

אז איזו מדינה אני רוצה? לי התשובה ברורה: מדינה יהודית ליברלית משיחית.

זו לא בדיחה. אני רציני לגמרי. כזה בדיוק היה דוד בן-גוריון. את בן גוריון הניע חזון משיחי להפליא: מדינה יהודית בארץ ישראל שבירתה ירושלים, עם רוב יהודי בארץ. היום זה נשמע מובן מאליו. בחודש אייר תש"ב, מאי 1942, הוא היה צריך להיאבק עם חבריו במפא"י ולשכנע אותם לקבל את הרעיון שכעבור שש שנים כולם הכירו במציאותו. אבל בן גוריון ידע גם איך להיות מציאותי, מה ניתן להשיג ומה ניתן לדחות לדורות הבאים, כדי להגיע ליעד הנכסף.

גם היום למדינת ישראל צריך להיות חזון 'משיחי': עם ישראל במדינה יהודית בארץ ישראל לפי מסורת ישראל (בכוונה לא כתבתי 'תורת ישראל'. רוב הציבור החילוני מתחבר יותר למסורת). הדרך להגשמת החזון, חייבת להיות מוכתבת בראיה ריאלית, מפוקחת. האופי של המדינה חייב להיות ליברלי, כזה שכולם שותפים בה, כזה שכולם מקבלים את מי שאינו כמותם ולא חושב כמותם, כי אחרת היא לא תוכל להתקיים. אין סתירה בין כל המרכיבים הללו.

בג"ץ צודק כשהוא פוסק פה אחד

אחד הסעיפים ברפורמה המשפטית, שנגנז ככל הנראה לתמיד, ולא בצדק, הוא זה הקובע מהן המגבלות של בג"ץ לפסול חוקים. על פי ההצעה שנגנזה בינתיים, בגירסה כזו או אחרת, הכנסת תחוקק את 'חוק יסוד החקיקה' שיקבע מהו חוק יסוד ובאיזו צורה הוא יחוקק, שלא כל שינוי חוק לצורך האישי של דרעי יהיה 'חוק יסוד' האסור בנגיעה. בהמשך תחליט הכנסת מה סמכות בית המשפט העליון לבטל חוקים, האם יש לו סמכות, האם אין לו סמכות, ובאיזה הרכב תהיה לו סמכות.

אחת ההצעות המעשיות וההגיוניות היתה, שפסילת חוק רגיל בבג"ץ – לא חוק יסוד, חוק רגיל - תהיה רק ברוב מיוחס של 12 מתוך הרכב של 15 שופטים. כך שהרצון לפסול חוק יחייב גיוס כללי של כל שופטי העליון, ורק אם תריסר שופטים מתוך ט"ו יגיעו למסקנה שיש לפסול את החוק, יהיה זה הסימן המובהק שבאמת מדובר בחוק לא הגיוני ולא סביר והוא ייפסל.

ההיגיון הזה הוכח השבוע, כשבג"ץ פסל את מה שנקרא 'חוק טבריה': התיקון לחוק הרשויות המקומיות שנועד לאפשר למי שהיה יו"ר ועדה קרואה בעיר מסויימת, להתמודד על ראשות העיר. כל השופטים בהרכב בג"ץ פסקו כי החוק יחול רק מהבחירות הבאות, ולכן לא יהיה רלוונטי לבועז יוסף, ראש הוועדה הקרואה בעיר טבריה ומקורבו של דרעי, שעבורו נחקק בכלל החוק. יוסף ביקש להתמודד כבר בבחירות הקרובות.

העובדה שבין כל תשעת שופטי ההרכב, מהנשיאה חיות והשופטים פוגלמן ועמית האולטרה-אקטיביסטים, ועד סולברג, וילנר ושטיין הארכי-שמרנים, היתה הסכמה מלאה שלא ראוי להחיל את החוק כבר מהבחירות הקרובות, היא ההוכחה לכך שאכן היה זה חוק שנחקק מסיבות אישיות לגמרי, ולא מסיבות ענייניות – ועל כן הפעם החלטת בג"ץ היתה נכונה. הסכמה מוחלטת בין השופטים נעם סולברג ודפנה ברק-ארז, שרק לפני שבועיים התכתשו בפומבי בנוגע לעילת הסבירות (בדיון בו בג"ץ דחה את עתירת נתניהו לחקור הדלפות בתיק 1000), איננה מובנת מאליה. את המנגנון הזה של פסילת חוקים, פה אחד בהרכב מורחב, או רוב מיוחס בהרכב מלא, חייבים לחוקק כחוק. הוא חשוב יותר מעילת הסבירות או פיסקת ההתגברות.