תזכורת: טול-כרם זה כאן

בתחילת השבוע, בערב יום הכיפורים, פעלו כוחות צה״ל מיחידת אגוז, יהל"ם, סיירת גולני, הנדסה, מג״ב ושב"כ, במבצע חטיבתי לסיכול טרור במחנה הפליטים נור א-שמס שבפאתי טול כרם. דובר צה"ל ציין כי הכוחות איתרו מבנה והשמידו בתוכו חדר המשמש לניהול לחימה. בחדר אותרו אמצעי תצפית, מחשבים ואמצעים טכנולוגיים. הכוחות איתרו חדר נוסף והשמידו בו עשרות מטענים מוכנים לשימוש, מטענים מבוססי בלוני גז ומרכיבים רבים להכנת מטענים. דו"צ הוסיף כי "במהלך הפעילות, כלים הנדסיים של צה"ל פעלו במרחב המחנה על מנת לחשוף מטענים שהוטמנו מתחת לכבישי המחנה. הכלים חשפו מטענים רבים שהתפוצצו, מתוכם לפחות מטען גחון אחד. המטענים הוכנו והוטמנו מבעוד מועד לפגיעה בכוחות. במהלך הפעילות חשודים השליכו מטענים וירו לעבר הכוחות, שהגיבו בירי, זוהו פגיעות. לוחם צה"ל נפצע באורח בינוני מפגיעת רסיסים. ". סוף הודעת דובר צה"ל.

אני מניח שהקורא שם לב לתיאורים של מה שמתרחש בנור א-שמס: חדר המשמש לניהול לחימה, אמצעי תצפית, מחשבים ואמצעים טכנולוגיים, עשרות מטענים מוכנים לשימוש, מטעני גחון. כל מה שהיכרנו מלבנון הגיע לשומרון.

ועכשיו - תזכורת איפה זה נור א-שמס. דובר צה"ל ציין בהודעתו לקונית כי המחנה נמצא "בחטיבת מנשה". בואו נדייק: זהו מחנה פליטים ממזרח לטול-כרם. כל מה שנמצא שם, יכול בקלות להגיע לטול כרם. וטול-כרם, למי שמעוניין בדיוק גיאוגרפי, איננה אי שם בעומק השומרון, ב'שטחים' שאף אחד לא רואה אותם. היא במישור החוף - כמה מאות מטרים בלבד מכביש 6, עורק תנועה מרכזי של מדינת ישראל. רק המציאות הצבאית המקרית של סוף מלחמת העצמאות, ששרטטה את 'הקו הירוק' זכרו לא יגן עלינו, גרמה לכך שערים כמו טול-כרם וקלקיליה נותרו בשטח הירדני, ואילו כפר-קאסם, ג'לג'וליה, קלאנסווה וטייבה נשארו בשטח ישראל.

במדריך ארץ-ישראל של זאב וילנאי משנת 1945, לפני שהקו הירוק עשה שמות בגיאוגרפיה, מופיעה טול-כרם בכרך "תל-אביב, השרון, השפלה, הנגב" ולא בכרך של "ירושלים, יהודה, ים המלח, שומרון". כביש 6, כביש חוצה ישראל המרכזי, צמוד לחומת ההפרדה הגובלת בעיר. אני מניח שלא מעט מנוסעי כביש 6, בחולפם ליד טול כרם, מתעצבנים כשהם רואים את דגל אש"ף הענק מתנוסס במרומי אחד הצריחים של טול-כרם, כהתרסה בוטה: כאן המדינה הפלשתינית.

למזלנו, מאז מבצע 'חומת מגן' צה"ל עדיין שולט בכל שטחי יו"ש מבחינה צבאית ומודיעינית, כולל בשטחיA , וכך יכול היה להתבצע המבצע שבו נתפסו המטענים וחדר המלחמה הפלשתיני. כשצה"ל מסכל טרור בטול-כרם, הוא לא מגן רק על ה'מתנחלים' אלא גם, ואולי בעיקר, על תושבי ניצני עוז, יד חנה, כפר יונה ונתניה. הסיסמה העתיקה מימי המאבק נגד הסכמי אוסלו 'יש"ע זה כאן', מוכחת שוב יום יום.

תזכורת לכל המשתוקקים לכך שלמען הסכם שלום כזה או אחר עם סעודיה - בלי לזלזל בחשיבות שלו – יש צורך למסור שטחים נוספים לרשות הפלשתינית.

הליברליות של אורנה

המועמדת לראשות עיריית ת"א אורנה ברביבאי, אמרה השבוע  בתוכניתו של רינו צרור: "צריך לשאול כל תל אביבי איך קרה שבמעוז הליברליות יש היקף של גרעינים שהיכו שורש ומגיעים מבחוץ עם אג'נדות שקובעות מי יהודי. מי שלא יעמוד בסטנדרטים שאני אוביל כעיר ליברלית לא יהיה כאן".

מעניין מה שופטי בג"ץ היו אומרים על אמירה כזו, ובמיוחד השופט אהרון ברק, שבפסק-הדין בעתירת משפחת קעדאן ממרץ 2000, בדרישה של המשפחה הערבית להתקבל ליישוב היהודי קציר, קבע עם קבלת העתירה כי "דווקא מפני שמדינת ישראל היא יהודית, עליה לקדש את ערך השוויון ומכאן שהתרת התיישבות ליהודים בלבד היא בגדר הפרה של החוק". בג"ץ הפנה את משפחת קעדאן לוועדת הקבלה של היישוב עם הוראה שעובדת היותם ערבים לא תשמש קריטריון ישיר או עקיף לסירוב.

איך בדיוק תדאג ראש העיר ברביבאי ש"מי שלא יעמוד בסטנדרטים" לא יגור בתל-אביב?

גרמניה זה שם

ועידת רבני אירופה ציינה לפני כשבוע בחגיגיות חנוכת מרכז יהודי חדש בעלות של מיליונים בבוואריה שבגרמניה. המהלך התרחש בהזמנת ממשלת בוואריה. נשיא ועידת רבני אירופה הרב פנחס גולדשמידט לא הסתיר את שמחתו כשדיבר על המשמעות הסמלית על הקמת המטה הראשי: "העברת המטה למינכן ופתיחת המרכז לחיים יהודיים של ועידת רבני אירופה (CER) היא סמל של תקווה ומסר לכל כוחות האופל המאיימים על העם היהודי. מינכן, מקום עם היסטוריה טרגית, מציגה היום חיים יהודיים משגשגים. התפתחות זו היא הוכחה לכך שהאנטישמיות לא תצליח ולא תרים את ראשה. ברצוננו להודות לראש ממשלת בוואריה ולממשלתו מדינת בוואריה על מחויבותם".

אני מקווה מאד שהרב גולדשמידט, וחבריו לרבני אירופה, עוקבים אחרי המתרחש לא רק באירופה כולה – אלא במיוחד בגרמניה. יותר ויותר דיווחים מעידים על כך שהתמיכה בדמוקרטיה בקרב האוכלוסיה הגרמנית מתערערת, בעוד שדעות לאומניות, ימניות קיצוניות ואנטישמיות התחזקו באופן משמעותי במהלך השנתיים האחרונות.

מחקר דו-שנתי על העמדות הפוליטיות של החברה הגרמנית, שפירסמה במקביל לפתיחת המרכז היהודי במינכן 'קרן פרידריך אברט', המקורבת למפלגת השלטון הסוציאל-דמוקרטית, מצא שכרבע מכלל החברה הגרמנית (23.2%) תומכים באופן מלא או חלקי בקביעה שבתנאים מסויימים למען האינטרס הלאומי דיקטטורה היא דרך השלטון הטובה ביותר. 43.1% מהגרמנים סבורים באופן מלא או חלקי שגרמניה זקוקה כעת למפלגה אחת חזקה, שתייצג את כלל 'קהילת העם' (מונח נאצי). 26.6% מכלל הגרמנים סבורים באופן מלא או חלקי שגרמניה זקוקה למנהיג (פיהרר), שלמען רווחת הכלל ימשול ביד חזקה.

רק לפני שנתיים היה אחוז התומכים המלאים בדיקטטורה 2.2%, כיום הוא 6,8%. אחוז אלו הנמצאים ב'איזור האפור' בתמיכתם בקביעה זו עלה מ-15.5% ל-23.3%. כלומר, התמיכה האפשרית בדיקטטורה מקיפה כיום כשליש מהחברה הגרמנית.

גם היחס למפלגה הנאצית בקרב הגרמנים השתנה לחיוב בשנתיים האחרונות: 24.1% מכלל הגרמנים סבורים באופן מלא או חלקי שלולא השמדת היהודים, אדולף היטלר היה נחשב היום למדינאי גדול. 21.9% מהגרמנים סבורים באופן מלא או חלקי שפשעי הנאצים הוגזמו. 26.9% מהגרמנים סבורים באופן מלא או חלקי שלנאציזם היו גם צדדים חיוביים.

וכעת למדד האנטישמיות: 27% מהגרמנים שותפים להערכה שגם היום יש ליהודים השפעה רבה מדי, 22% מעריכים באופן מלא או חלקי שהיהודים משתמשים יותר מאחרים ב'תרגילים מלוכלכים' כדי להשיג את מטרותיהם. 20.4% מהגרמנים אומרים שהיהודים הם בעלי אופי ייחודי ואינם מתאימים לחברה הגרמנית. בעלי העמדות האנטישמיות המובהקות עלה מ-1.7% ל-5.7%, ואחוז אלה שהם בעלי עמדות אנטישמיות חלקיות עלה מ-10.3% ל-15.3%.

הנתונים המדאיגים בסקר, לענ"ד, אינם אלו המתייחסים לאנטישמיות, אלא דווקא לנושא הדמוקרטיה. אני מודה שעד לאחרונה, לאורך שנים רבות, הייתי חסיד אדוק של תפיסת 'גרמניה האחרת', אותו מונח שטבע בן גוריון, שפירושו שגרמניה של היום איננה גרמניה הנאצית, ועל כן אין סיבה שלא לבוא במגע עם גוף זה. בן גוריון טען שלא ניתן להאשים את המדינה הגרמנית ואת העם הגרמני כיום באחריות מלאה על פשעי השואה. הנימוק הזה נשמע הגיוני, בגלל שגרמניה – תחילה מערב גרמניה ומאז האיחוד ב-1990 גרמניה כולה - הפכה מדיקטטורה אמיתית לדמוקרטיה אמיתית. בין תום מלחמת העולם הראשונה לעליית הנאציזם לשלטון עברו 15 שנה בלבד. בין תום מלחמת העולם הראשונה לפרוץ מלחמת העולם השניה ביוזמה של היטלר עברו 20 שנה. מאז תום מלחמת העולם השניה, כאשר גרמניה הפכה לדמוקרטיה אמיתית, חלפו כבר 78 שנים. מדינה שכמעט 80 שנה שומרת על האופי הדמוקרטי שלה, כך האמנתי, היא אכן 'אחרת'.

לכך אפשר להוסיף כמובן את הסיוע הביטחוני העצום שמדינת ישראל קיבלה מגרמניה מאז הקמתה - – לא רק צוללות אלא גם טנקים, מטוסים (לא מטוסי קרב אבל מטוסי תובלה קלים מסוג דורניר), תותחים וטילי נ"ט. בנוסף לאלה, גם סייעה לה להשיג מסוקים מתוצרת צרפת וצוללות מתוצרת בריטניה. טייסים ישראלים אומנו על ידי חיל האוויר הגרמני וקצינים ישראלים התאמנו בבית הספר לקצינים של הצבא הגרמני. חילות האוויר של גרמניה – ה'לופטוואפה' – וחיל האוויר הישראלי מקיימים לא מעט אימונים משותפים, כמו שתי מדינות ידידות למופת.

מדינה דמוקרטית שוחרת תמיכה בישראל – זו בהחלט 'גרמניה אחרת'. בכל הפעמים שביקרתי בערים שונות בגרמניה, לא חשתי כאדם דחוי אלא כתייר רצוי, גם כשזיהו שאני ישראלי.

אבל המחקר של 'קרן פרידריך אברט', מטיל צל כבד על עתיד הקשר עם גרמניה. בניגוד לטענות ההזויות של 'מפגיני קפלן' לגבי מדינת ישראל, גרמניה, שלעמה האופי הדמוקרטי לא טבוע בגֶנים שלהם, אכן עומדת בסכנת חזרה לדיקטטורה – ומכאן הדרך לחזרת הנאציזם נראית סלולה.

את המסקנה הזו חייבים להפיק, כמובן, כל מדינות העולם – אבל בראש וראשונה, עוד לפני מדינת ישראל, כדאי שיבינו זאת רבני אירופה, החוגגים את פתיחת המרכז שלהם במינכן. 'חיים יהודיים משגשגים' בגרמניה אינם משאת נפש של העם היהודי בשום צורה שהיא. לעם היהודי יש רק מטרה אחת: חיים יהודיים משגשגים בארץ ישראל. פתיחת המרכז במינכן רחוק מאד מלהיות "סמל של תקווה ומסר לכל כוחות האופל המאיימים על העם היהודי", כדברי הרב גולדשמידט. אם כבר יש כאן 'מסר לכל כוחות האופל המאיימים על העם היהודי', שרומז שלא ירחק היום ושוב יהיה ניתן לבצע רצח המוני של העם היהודי בגרמניה.

בהבדל אחד, כמובן: שאם חלילה האנטישמיות האירופאית, ובמיוחד בגרמניה, תגבר ותאיים על היהודים שם – הפעם יהיה לרבני גרמניה לאן להימלט מהמרכז החגיגי שהקימו במינכן, יחד עם כל יהודי באירופה – למרכז היהודי העולמי במדינת ישראל, בדיוק כמו שהרב גולדשמידט עצמו, לשעבר הרב הראשי במוסקבה, הצליח עם פרוץ מלחמת רוסיה אוקראינה, להימלט בעור שיניו ממוסקבה, לאחר שפוטין דרש ממנו אישית לתמוך ברוסיה במלחמתה באוקראינה, והוא סירב. הוא הבין שהוא 'על הכוונת', ונמלט בזמן, ומאז לא העז להגיע למוסקבה.

ולאן נמלט הרב גולדשמידט? ניחשתם נכון. לירושלים. מאז תחילת המלחמה הוא גר בירושלים ומתפלל קבוע בבית הכנסת ישורון.