להלן סיכום אירועי טרור של יום אחד לבד, יום ראשון השבוע:
ערבים יידו בקת"ב לעבר פילבוקס בגשר חלחול כביש חוצה יהודה. זריקות אבנים סמוך לכיכר אדם. ערבים יידו 4 בקת"בים בגדר של בית אל. זריקות אבנים מסינג'יל לעבר ציר הגישה למעלה לבונה - נזק שימשה וגג. זריקות אבנים בכביש בין קרית ארבע לחברון - נזק לשימשה אחורית. זריקות אבנים סמוך לצומת מעלה לבונה צפון - נזק פח. זריקות אבנים מאסיביות בעליה מחברון לקרית ארבע. זריקות אבנים לעבר רכבים בתקוע הערבית ע"י כ-15 מתפרעים. זריקות אבנים נוספות בתקוע הערבית - נזק פח. זריקות אבנים לעבר לפחות 5 רכבים אחרי צומת מרדה לכיוון אריאל - נזק לשלושה כלי רכב. זריקות אבנים בכביש ירושלים-גוש עציון סמוך לאל חאדר. זריקות אבנים בגדר של בית אל. זריקות אבנים לעבר ניידת משטרה באזור חיזמא. ערבים הציתו 5 צמב"רים (צמיגים בוערים) באזור מעיין קריות סמוך לשילה. כוח צבאי שקפץ לטפל בזריקות אבנים באל מועייר נרגם ע"י כ-15 פורעים. 4 ערבים מסלפית התעמתו עם בעל חווה בשטח סמוך לאריאל. זריקות אבנים לעבר עמדה סמוך לבית הדסה בחברון. זריקות אבנים לעבר אוטובוס חיילים בציר גלעד בין קדומים ליצהר - נגרם נזק. זריקות אבנים בכביש 55 בין עזון לקרני שומרון. ערבים הציתו רכב בכביש 55 בכפר פונדוק, כדי לשבש את תנועת הרכבים וגרמו לפקקים עד לסיום פעולות הכיבוי. בקבוק תבערה הושלך לעבר אוטובוס אחרי כיכר עינבוס לכיוון תפוח - נגרם נזק לחזית האוטובוס. כמה עשרות ערבים הציתו צמב"רים סמוך לבית אל ושיגרו זיקוקים לעבר כוח צה"ל. זריקות אבנים לעבר רכבים בלובן א-שרקייה - נגרם נזק. זריקות אבנים לעבר אוטובוס בין יקיר לרבבה - נגרם נזק. זריקות אבנים לעבר אוטובוס באזור חיזמא - נגרם נזק. זריקות אבנים לעבר אוטובוס מערבית לענתא מצפון לירושלים - נזק לשימשה. (תודה ל'הצלה יו"ש' על סיכום הנתונים).
בלי לשים לב, מדינת ישראל חוזרת 34 לאחור. בדיוק לפני 34 שנים, ב-9 בדצמבר 1987, י"ח בכסלו תשמ"ח, התפרץ גל הטרור ביו"ש, שמדינת ישראל אימצה משום מה בקלילות את ההגדרה הפלסטינית שלו, 'אינתיפאדה' - "התנערות". בעיני הערבים נועד הביטוי לסמל את ההתנערות הערבית מהשלטון הישראלי, כמו שכלב מתנער מהקרציות שעל גבו.
גם התואר 'טרור עממי' שבו משתמשים מערכת הביטחון והתקשורת לגבי גל הטרור הנוכחי, לא ממש מדוייק. יש כאן טרור, לא ברור עד כמה הוא 'עממי'. מדובר בטרור מאורגן בידי החמאס ואנשיו, שמפעילים את הצעירים לצורך יידויי האבנים ובקבוקי התבערה. המילה היא 'טרור', כפשוטו. ובטרור נלחמים כדי לנצח אותו.
כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, החלה אינתיפאדה גם בחלק המצרי של רפיח. המצרים לא היו הומאנים כמו הישראלים. אחרי חצי יום הם שלחו ג'יפים עם תת מקלע שפתחו באש חיה אל תוך קהל המתפרעים. שבעה נהרגו וכל השאר ברחו. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתה שם אינתיפאדה.
חובה דווקא עכשיו, כשבממשלה יושבים שותפים מהשמאל הישראלי, למנוע בכל דרך אפשרית קינון חשיבה עקומה כמו זו מימי הסכם אוסלו, שהפתרון לטרור הפלסטיני הוא נסיגות נוספות וחלוקת פרסים לטרור ומחולליו
גם המספור לא ממש נכון. אם כבר משתמשים בתואר 'אינתיפאדה', האינתיפאדה הראשונה היו הפרעות שפרעו הערבים ביהודי הארץ בחג פסח תר"פ, 1920. (למרות שבאותן שנים איש לא הכיר את המילה הזאת, 'אינתיפאדה'). האינתיפאדה השנייה היא הפרעות שפרצו שנה אח"כ, בחודש ניסן תרפ"א, 1921, והשלישית מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, 1936-39. האינתיפאדה הרביעית היא זו שהחלה למחרת כ"ט בנובמבר 1947, השלב הראשון של מלחמת העצמאות. ה'אינתיפאדות' של העשורים האחרונים היו החמישית והשישית לפחות.
ההגדרות המדויקות
טרור האבנים והבקת"בים שהחל בדצמבר 1987, השיג כעבור 6 שנים את מטרתו, עם החתימה על הסכם אוסלו שהביאה ליו"ש את הנהגת אש"ף הגולה בטוניס הרחוקה, והקימה רשות פלסטינית שלרשותה עומד כוח צבאי משמעותי של 40 אלף נושאי נשק – למרות שבמכבסת המילים של ההסכם הכוח הצבאי הזה כונה 'משטרה פלסטינית'.
6 שנים אח"כ, כשפרצה מלחמת הדמים הנוראה בין ישראל והכוחות הפלסטינים שאנחנו בעצמנו בנינו במסגרת הסכם אוסלו, היא קיבלה את התואר 'האינתיפאדה השנייה'. זה היה סילוף של השם מכל הכיוונים. בניגוד לאינתיפאדה של שנת 1987, המלחמה שפרצה בראש השנה תשס"א הייתה יזומה, מתוכננת מראש בידי ערפאת, מאז שפוצץ את ועידת קמפ-דיוויד חודשיים לפני כן.
הפעילות לא הייתה עממית, אלא של הכוחות הפלסטינים שפתחו באש לעבר כוחותינו בכל נשק שאנחנו אפשרנו להם לקבל. בניגוד לאינתיפאדה של שנת 1987, שאכן הייתה אינתיפאדה – התקוממות עממית של הציבור – כאן הייתה זו מלחמה יזומה של הצבא הפלסטיני, שאנחנו כינינו 'המשטרה הפלסטינית', לבין צה"ל. לוחמים פלסטינים ירו בנשק חם על כוחותינו, שהשיבו בירי. וזאת בתוספת פיגועי התאבדות ומטעני נפץ. מלחמה לכל דבר, שבהם הפלסטינים הובסו, כשצה"ל סוף סוף החזיר מלחמה במבצע 'חומת מגן' ולאחריו. הסיסמה 'תנו לצה"ל לנצח' הוכחה כמדוייקת, והיא נכונה גם היום.
למלחמת אוסלו היה יתרון אחד על פני הטרור מלפני 34 שנים שקדם לה: היא חיסלה כמעט סופית את התשוקה הישראלית שטופחה בשקדנות לאורך תהליך אוסלו, לראות מדינה פלסטינית על רכסי ההרים החולשים עלינו. חובה דווקא עכשיו, כשבממשלה יושבים שותפים מהשמאל הישראלי, למנוע בכל דרך אפשרית קינון חשיבה עקומה כמו זו מימי הסכם אוסלו, שהפתרון לטרור הפלסטיני הוא נסיגות נוספות וחלוקת פרסים לטרור ומחולליו כמו הריסת יישובים והקמת מדינה פלסטינית.
הטעויות של טראמפ, הטעויות של נתניהו
כמו רבים מעמיתי העיתונאים, גם אני קראתי במהירות ובשקיקה את ספרו החדש של ברק רביד 'השלום של טראמפ', שיצא לאור בהוצאת 'ידיעות ספרים', החושף את כל מה שהתרחש לפני ומאחורי הקלעים במהלכים שהובילו לסדרת 'הסכמי אברהם' – כינון היחסים של מדינת ישראל עם נסיכויות המפרץ, במחיר ויתור על החלת הריבונות לפחות על היישובים היהודיים ביו"ש, ועל בקעת הירדן.
הגילויים המרתקים של רביד מעוררים מחשבות ומסקנות. ולא רק בגלל חשיפת היחסים הרעועים בין טראמפ ונתניהו, בניגוד למה שכולנו חשבנו לאורך כל תקופת כהונתו של טראמפ. כמו כל הנשיאים האמריקנים מאז ניכסון שמעולם לא הבינו באמת את המזרח-התיכון, גם טראמפ היה נתון לפסיכוזה שההתנחלויות הן המכשול לשלום.
"לא יקרה כלום אם לא תבנו בהתנחלויות ארבע שנים" אמר טראמפ לנתניהו במפגש הראשון ביניהם בפברואר 2017 (עמ' 26), בלי להבין את המשמעות ההצהרתית וגם המעשית של הקפאת בניה מוחלטת בהתנחלויות לתקופה כל כך ארוכה כמו 4 שנים, דבר שלא קרה מעולם. לבסוף הושגה פשרה שגם היא הייתה חסרת תקדים ביחסים בין ישראל וארה"ב, אפילו לא בימי אובמה: כל מבנה ביו"ש נדרש לקבל את אישור האמריקנים.
מתוך אותו חוסר הבנה, טראמפ, מוקסם מחלקת הלשון של אבו-מאזן ולא ממש מודע לדקויות של ניסוח, לא הבין, ועוזריו לא הבינו, שאם הם כבר מניחים תוכנית שלום משמעותית שעל פיה תקום מדינה פלסטינית על 70 אחוז משטח יו"ש, ישראל, בוודאי תחת נתניהו, חייבת לקבל תמורה מיידית, במזומן, תמורת קבלת התוכנית, ולא באיזו הבטחה עתידית מעורפלת. והתמורה המיידית הייתה החלה מיידית של החוק הישראלי על היישובים היהודיים ועל המרחבים סביבם – בוודאי כשדובר בשטח כמו בקעת הירדן. ברגע שהתמורה הזו, שכבר הייתה בכף ידו של נתניהו, הוצאה מידו – ישראל איבדה כל עניין בתוכנית טראמפ, למגינת ליבם של טראמפ ועוזריו.
גם רביד, כמו אחרים, חושף חלק מהעמדות המדיניות של נתניהו, שלא בדיוק תואמות את דמותו של מי שמתיימר להיות מנהיג הימין. הוא מספר (עמ' 178) כי "גם בשיחות שניהל עם (שר החוץ האמריקני בימי אובמה ג'ון) קרי וגם בערוץ שיחות חשאי מקביל עם אחד ממקורביו של אבו מאזן, הלך נתניהו דרך ארוכה ביחס לעמדות הבסיס שלו. הוא הסכים לנהל משא ומתן על בסיס קווי 1967 עם חילופי שטחים, והביע נכונות לפשרות בנושא הפליטים וירושלים. הנשיא הפלסטיני, אבו מאזן, דחה את היוזמה האמריקנית, בין השאר כיוון שלא האמין ברצינות כוונותיו של נתניהו..." שוב אבו-מאזן הוא זה שהציל אותנו מהוויתורים המפליגים של ביבי.
ויתורים דומים היה נתניהו מוכן לעשות במשא ומתן הקואליציוני שניהל עם יו"ר מפלגת העבודה בוז'י הרצוג, נשיא המדינה דהיום, בחודש מאי 2016, בתמורה להבנות מדיניות מרחיקות לכת עם מצרים על פתיחת 'תהליך שלום אזורי'. הרצוג מספר לרביד כי "דקה לפני שהגענו לשוקת הודיע לי נתניהו בשיחה עם יריב לוין אצלו בחדר, שהוא מושך את הנייר עם ההבנות המדיניות" (עמ' 182). "יריב לוין עמד מול נתניהו וצרח עליו 'ביבי, הם לא ייתנו לך, הליכוד יילך נגדך', ככה בחדר מולי" נזכר הרצוג. לוין הכחיש שצעק על נתניהו. "אמרתי לו שהעם בחר בממשלת ימין ולא במדיניות השמאל ולכן אין סיכוי שהסכם כזה יעבור בליכוד או בציבור שבחר בנו". הישיבה הלילית הסתיימה בנסיגה של נתניהו ובפיצוץ.
מעניינים דברי הסיכום של הרצוג (עמ' 183): "אני לא חושב שנתניהו סיבן אותי. אני חושב שהוא רצה ברגע הנתון, אבל בסוף מה שהכתיב לו את קבלת ההחלטות מעל הכול זו השרידות הפוליטית שלו. אני קורא לזה – חרדת הבייס".