שני אישים שונים למראית עין בכל דבר ועניין, ייצגו במדינת ישראל באופן בולט את הקשר המסובך בין שואה אמונה ותקומה. האחד ניצול הגטו בבודפשט, ג'נטלמן אירופאי, איש תקשורת בכיר, שר בכיר בממשלת ישראל, אתאיסט מוצהר, חובב הומור, מי שאמר כי מבחינתו "אלוהים מת ברגע בו לקחו הנאצים את אבי", ענה לשם יוסף (טומי) לפיד ז"ל וכיהן כיו"ר מועצת 'יד ושם' עד ליום מותו.
השני ניצול מחנה הריכוז בוכנוולד, לבוש בגדים שחורים, מנחה תוכניות טלוויזיה בנושא פרשת השבוע, מנהיג אורתודוקסי, מי ששימש רב ראשי לישראל, זכה בפרס ישראל על מפעל חיים, עונה לשם הרב ישראל מאיר לאו ומכהן כיום כיו"ר מועצת יד ושם.
הקצוות נפגשים, או שלא
אחד הנושאים עליהם שררה הסכמה מלאה ותמימות דעים כמעט מוחלטת בין שני האישים, ששמרו על קשר חברי למעלה מ-30 שנה, היה נושא הציונות וחלקה של השואה בתקומת מדינת ישראל.
אל מול הצוררים הערביים של ימינו, בוודאי היו מסכימים הרב לאו וטומי לפיד, כי רב המאחד על המפלג, אפילו בין מי שסבורים כי לא ייתכן שקיים אלוקים אם הוא נתן למיליון וחצי ילדים יהודים למות, לבין אלו שמאמינים בדבריו של פרופסור ישעיהו לייבוביץ ז"ל שאמר כי "לא ניתן להאמין שאלוקים קיים כשהקבוצה האהודה עלינו מבקיעה גול או קולעת סל, ובכך שבשואה הוא נעלם גם אם איננו מצליחים להבין את מעשיו".
מדינה בה הפכו הילד לולק (הרב לאו) שניצול מהשואה כשהוא בן 8 והילד טומיסלאב (טומי לפיד ז"ל) בן ה-12 לציונים גאים, למנהיגים יהודיים ולראשי יד ושם, היא מדינה שנמצאת בדרכה משואה לתקומה.
סרוגים הראויים להדליק משואה
לאחר מותו של לפיד אמר הרב לאו: "לשואה היו שישה מיליון קרבנות פיסיים אבל היו לה גם קרבנות רוחניים-דתיים. לא קרבנות גוף, אלא קרבנות נפש. אנשים שאבדה אמונתם בעקבותיה".
אל מול אובדן האמונה מחד ושיאים של ערבות הדדית, מסירות נפש וחסד שגילו יהודים במחנות ההשמדה בהם הידרדר צלם האדם לשפל המדרגה מאידך, וערב יום הזיכרון, טוב להיזכר במספר סרוגים בעלי כוחות נפש בלתי נתפסים מימינו אנו, שבניהם שילבו ספרא וסייפא, ומהם יכול העם היהודי לשאוב עידוד וללמוד עוצמה מהי.
יבואו על הכבוד:
- הרב עמוס נתנאל, אביו של סרן יהונתן נתנאל, קצין צנחנים שנהרג מאש כוחותינו, במבצע 'עופרת יצוקה', שטילפן למפקד צוות הטנק שפגע בבנו ואמר לו, כי אנשי צוות הטנק הם "מלאכים טהורים שהוציאו לפועל את מה שנכתב בשמיים".
- מרים פרץ ששכלה את שני בניה הלוחמים, אוריאל ואלירז ואמרה: "כששבו בניי בשלום, כיבסתי את בגדי הצבא שלהם, ותליתי אותם לראווה שכל העולם ידע: בניי שבו בשלום. הוצאתי להם מהידיים ומהרגלים את הקוצים שדקרו אותם, חבשתי את פצעיהם וברכתי את ה' על כול קוץ שהיה בגופם, כמו שכתב בני אוריאל: 'עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל', וידעתי כי מי שחי בארץ הזאת, צריך לדעת לקבל באהבה את קוציה וייסוריה".
- הרב זאב קרוב ששבוע לאחר פציעתו האנושה של בנו אהרון שיצא מחופתו היישר לקרב הסביר כי "הבניין האישי והזוגי יונק את משמעותו וחשיבותו מהחיבור אל הציבור והכלל... לבניין האישי יש משמעות רק מתוך היותו חלק מקדושת עם ישראל כולו".
בעקבות הריגת בן לאדן
יהודי זקן נשאל פעם על חשיבות הדיוק בשימוש במינוחים וכיצד ניתן להגדיר 'ניגוד אינטרסים'? - ונתן דוגמא כי זהו מצב בו הוא רואה את מכוניתו החדשה מרצדס שנת 2011 נופלת לתהום וחמותו בפנים.
ואני תוהה איך ניתן להגדיר את העובדה שכאשר ישראל מבצעת סיכול ממוקד בארכי מחבלים דוגמת השייח' יאסין, אנו מואשמים ברצח אכזרי, וכאשר לוחמי ארה"ב משחררים מחסניות שלמות לגופו הצנום של בן לאדן, מוגדר המהלך הנכון כצעד למען השלום והדמוקרטיה? לחוסיין אובאמה פתרונים!