סרטה של בורשטיין שמתרחש כולו בקהילה דתית חרדית סגורה, מהווה עדות לאומץ הלב של יוצרים חרדיים, שהבינו כי לאורך השנים הוצג המיגזר החרדי מנקודת מבט חילונית בלבד, ובקרב כלי תקשורת חילוניים למהדרין המתקשים להבין את התנהלותו הפנימית של המיגזר החרדי ו/או לתת במה לשונה מהם דבר, מה שגרם לעיוות קשה של המציאות.
בתקופה של קיטוב הולך וגובר בין חלקי החברה בישראל, צריך לפרגן ולשבח אנשי תרבות איכותיים (המשותף לשניהם הינו חזרתם בתשובה והיכרותם עם העולם החילוני, ממש כמו את העולם החרדי), שמנסים ומצליחים ליצור מהפך בדעת הקהל ביחסו לדת ולדתיים באמצעות האמנות. לכו לראות!
דתיים בספורט
עד היום אני זוכר את קידוש השם שעשה פרשן הכדורסל אלי סהר, כאשר לפני כשתים עשרה שנה שהה ביוון לרגל גמר הפיינל פור האירופי בין מכבי תל אביב לפאנתינייקוס, שהיה צפוי להתחיל כמה דקות לאחר צאת חג הפסח. סער החל בצעידה ארוכה כמה שעות קודם לכן לכיוון המגרש, דבר שהפך קשה במיוחד עם פתיחתן של ארובות השמיים, אך לא עצר את השדרן המאמין, שאף תועד בלא ידיעתו בסרט ששודר בישראל, וקידם את היחס בין יהדות לספורט יותר מצעד וחצי.
השבוע קראתי בעיתון הארץ ראיון עם החלוץ הצעיר אוהד אדלשטיין בן ה־20 מהפועל פ"ת, שעובד קשה מאוד בשביל לשלב את העיסוק בכדורגל עם האמונה, כולל צעדות ארוכות למגרש, מניינים מוקדמים, וסעיף בחוזה שאומר, שבמשחקים שנערכים בשבת לא יקבל פרמיה ומצהיר כי "בעיות תמיד יש. החוכמה היא למצוא את הפתרונות ולהתגבר על מכשולים רבים שניצבים בדרכם".
אדלשטיין מצטרף לכמה דמויות דתיות ספורטיביות כגון בת-אל גטרר אלופת אירופה בטקוואנדו, הכדורסלנית נעמה שפיר שמשחקת בארה"ב ובנבחרת ישראל, הסייף הצעיר יובל פרויליך שהגיש עתירה לבג"ץ נגד קיום תחרויות בשבת וזכה בה, ולקבוצות הכדורגל של ארגון 'צו פיוס‘, המורכבות מנערים חילונים ודתיים ומשחקות רק בימי חול, ולליגות בתי הכנסת ששינו את היחס בין ספורט לכיפות סרוגות, מתוך הבנה של הצורך בחינוך לספורט ובאורח חיים בריא, בדיוק כפי שעשו היוצרים החרדיים בקולנוע.