אז לא אני לא אתגעגע לריצת האמוק אחרי המקום הטוב (החד פעמי) ברשימת המוצרים למסיבת הגן, לא לעדר ההורים/צלמים השועטים לכל עבר במטרה לתפוס תמונת תקריב שלמעט סבתא אף אחד לעולם לא יצפה בה, וגם לא לעובדה שצריך לחגוג יום הולדת 85 פעמים בשנה.
ולמה לעזאזל מידי שנה מודיעה הגננת לא להביא אחים למסיבת הסיום ומשאירה אותנו כתינוקות בשבי הסייעת? מתי יגיע היום בו יגיע הוואטס אפ המיוחל בקבוצה המשפחתית ''הגננת ביקשה לא להביא הורים''.
נוהל דממת אלחוט
בשעה טובה, קטנת החבורה הגיעה לגיל שבו אפשר להתחיל לסדר קלמרים ולהעמיס משקלים העונים לשם ילקוט על גב הפעוטות. וזה הזמן להעלות מספר תהיות שיושבות במוחי הלא קודח, מאז שהגדולה שמשרתת כבר שנה בצבא, הכניסה אותנו בעל כורחנו לסיטואציה הקשה.
ראשית, נפלא מבינתי, מיהו האשף המתמטי שחשב שילד במשקל ממוצע של כ-25 קילו, מסוגל לסחוב פק''לים במשקלים שלוחמים בסיירת מטכ''ל מתקשים להתמודד איתם.
ושנית, אני מבקש להצר על המגמה הפושה במערכת החינוך העונה לשם 'לדבר עם ההורים'.
כאשר כוח צבאי נדרש לשמור על חשאיות במהלך פעולה מבצעית, מופעל נוהל 'דממת אלחוט', ומן הראוי גם להפעילו בשעות הפעילות המעטות (לא כולל חופשות ושביתות) של מערכת החינוך
אם היינו רוצים לדבר עם הילדים שלנו, היינו טורחים לשמור על קשר איתם. אם הם כרגע אצלכם, כנראה שהעבודה שלכם היא לדבר איתם ואנחנו בעבודה אחרת.
אבא פגום
זה המקום לפנות בפנייה נרגשת למסובב הסיבובים ומשבץ השיבוצים במערכת החינוך.
המעבר משנות הגן והעלייה לכיתה א', מהווה אירוע מרגש ושינוי משמעותי. הקטנים זוכים להמון הכנות לקראת המעבר, אבל אף אחד לא טורח לבחון את המוכנות של ההורים לבתי הספר ככלל, ולכיתה א' בפרט.
אם אף אחד מאיתנו לא נדרש לרשיון להיות הורה, שחררו אותנו גם מהחובות הנלווים. עדיף גם לכם שלא אנחנו נחנך אותם.
עומר, בהצלחה בכיתה א'. מזל שרמת הקריאה שלך מזכירה כרגע את העברית פולארד.