התובנה המרכזית ביותר שעוברת כחוט השני בין שלל האירועים משמחת תורה אשתקד, זה שהמסיכות הוסרו והכל על השולחן בלי פילטרים. השנאה התהומית של הפלשתינים, התכניות הזדוניות של איראן והפרוקסי שלה בכל המזרח התיכון, האנטישמיות כלפי היהודים בכל רחבי העולם ועוד. אם פעם היינו מעדיפים לראות את המציאות מבעד למשקפיים, ולרכך אותה דרכם - המשקפיים הללו נשברו ואפשר להתבונן בדברים כהווייתם, גם אם הם לא בדיוק מה שחלמנו עליו.
האסימון שנפל הפעם היה אירופה. אחרי ההפגנות ברחבי האקדמיות האמריקאיות, בעידוד ההנהגות המדופלמות של המוסדות, הגיעו הפרעות באמסטרדם והתירוצים העלובים של הרשויות, והחזירו אותנו לימי אנה פרנק ועליית הגג. יהודים נסים על נפשם ומתחבאים, חוטפים מכות ונזרקים לנהר, ונדמה שחזרנו לשנות השלושים העצובות, רק שהפעם הצילומים לא רק מחרידים אלא גם צבעוניים.
מספר ימים לאחר מכן, ותוך כדי אזהרת מסע של המל"ל שהגדיר את מערב אירופה הקלאסית בדרגת סיכון של מדינה מוסלמית ממוצעת, הגעתי עם יוסי דגן למרתון פגישות בפרלמנט האירופי בבריסל ולכנס תמיכה בשומרון בפריז, בו הוא היה אורח הכבוד. בעבר היה מדובר ביעדים חלומיים, מלאי ארכיטקטורה ותרבות מעונבת, והיום תנועה של יהודים שם דומה לנסיעה בחווארה, רק בלי העוקף ובלי צה"ל.
בפריז נאלצנו לשכור מאבטח חמוש צמוד, להזמין מלון ברגע האחרון, ולקבל את מיקומו של הכנס רק שעתיים לפני תחילתו, באמצע יער מבודד, במרחק שעה נסיעה מהשאנז אליזה, שהיה מאובטח בכבדות בכוחות משטרה צרפתיים וכוחות ביטחון יהודיים מקומיים. האחרונים הגיעו רעולי פנים, על מנת שהפרו פלשתינים לא יצלמו אותם, יפיצו ברשתות ויתנכלו להם בבתים. ומדובר בפריז, לא באיזה עיר באיראן, ואנחנו לא סוכני מוסד בפעולה חשאית אלא בעיר אירופית ידידותית מערבית בשליחות רשמית.
לא חשבתי אי פעם שאראה לנגד עיני את התגשמות השיר של דן תורן וחמי רודנר 'אימפריות נופלות לאט', אבל זו המציאות העצובה במערב אירופה, שנכבשת לאט לאט על ידי מהגרים מוסלמים שמשנים די מהר את האיזור. אם פעם חשבתי שיש עוד כמה שנים טובות עד שהמצב יהיה בלתי הפיך, היום הנחת העבודה היא שמדובר בחודשים.
הפרק הנוכחי בהיסטוריה האירופאית הולך להסתיים, ובבגרות ילמדו על ימי הביניים, הרנסנס, האימפריאליזם, המהפכה התעשייתית, הצרפתית, וזו של 1917, מלחמות העולם, המלחמה הקרה, האיחוד האירופי המודרני, ואז יגיעו לעידן הפרה מוסלמי הנוכחי. במערב אירופה של היום מסוכן להזדהות כיהודי או ללכת עם כיפה ברחוב באמצע היום ובטח בלילה, שאז הביטחון האישי של כלל האזרחים יורד לאפס.
כל מי שחלם על פריז, עיר האורות והרומנטיקה, יכול להתעורר למציאות. מדובר בעיר רעלות ובורקות. יש פחות קפה וקרואסון, ויותר דונר שווארמה בלאפה. ערבית על שלל ניביה היא השפה השלטת ברחובות. אירופה הקלאסית הולכת להישאר בעיקר בדמיון שלנו ובהיסטוריה התרבותית במוזיאונים ובסיפורים. חלקים משמעותיים מערי מערב אירופה כבר נחשבים רבעים מוסלמיים לכל דבר. רבים כתבו והתריעו על המצב, וכל מי שקרא את 'כניעה' של מישל וולבק, מבין שהיום זה כבר לא רומן מדומיין, אלא מציאות עצובה שהולכת וטופחת על פניהם של האירופים.
חלק גדול מהם שהולך ומתרחב, מבינים שעכשיו זה המאני טיים.
האינטרס של ישראל הוא האינטרס של המערב
בפגישות עם חברי הפרלמנט האירופי בבריסל, ניכר כי הימין השמרני מתחזק בכל רחבי היבשת, והם מגבשים חזית כנגד מדיניות הגבולות הפתוחים, פירוק הלאומיות, הליברליזם הפרוגרסיבי שבשמו נדרסים כעת העקרונות הליברליים המערביים ועוד. בניגוד למוצג בתקשורת, רובם לא אנשים גזעניים או אנטישמיים. גם אלו שהיו בעבר כאלה, מתנערים מכך וממש לא שונאים זרים אלא יותר אוהבים את המערביות. הם פשוט רואים כיצד מדינות הלאום שלהם מתפרקות מבפנים, והוויכוח הוא לא בין שמרנות לליברליות, אלא על עצם קיומה של אירופה כדמוקרטיות מערביות.
הם מבינים שהמהגרים המוסלמים, ברובם, לא באו להשתלב בתרבות, אלא להשתלט עליה. לא לקבל את העקרונות הדמוקרטיים המערביים, אלא להחיל את התרבות והערכים הערביים שלהם. כשהם צועקים ברחובות 'אינתיפאדה רבולושן', הם לא מתכוונים למהפכה הצרפתית הידועה, אלא למהפכה אחרת, בסגנון איראן וטורקיה. האירופאים מבינים זאת וחותכים יותר ויותר ימינה לשמרנות וללאומיות.
המטרה המרכזית של הנסיעה היא להמשיך ולגבש נטוורקינג וקואליציה בין הכוחות השמרניים העולים בכל רחבי העולם - מאירופה, דרך ארה"ב ועד השומרון, ולבסס ברית גלובלית שרואה נכוחה את המצב ומבינה שחייבים לתת לו מענה בצורה רוחבית. הריבונות מתחילה ביהודה ושומרון, וממשיכה גם ברחובות פריז, בריסל, ניו יורק, ושאר הציוויליזציה המערבית. היא לא קשורה רק להתיישבות, אלא לערכים משותפים מערביים, לאומיים ודמוקרטים, שלעיתים קרובות מדי משמשים רק כחמורים בשביל החלפתם בערכים אחרים של המזרח התיכון.
הם מבינים שישראל בכלל וההתיישבות בפרט הם חזית המערב, ואם אנחנו ניפול, הם יהיו הבאים בתור - אם לא כבר עכשיו. האינטרס של ישראל הוא האינטרס של המערב, והמטרה היא לחבר ביניהם בציר משותף שלא מוּנע משנאת זרים אלא מאהבת אחים, ומן הרצון לשמור על הערכים המערביים מפני עצמם. פעם קראו להם 'ימין קיצוני', אבל כשיש יותר ויותר כאלה, מסתבר שהם כבר לא קיצוניים אלא מפוכחים, ומבינים שזוהי אזעקת אמת.
ואחינו היהודים, שפעם שמו את יהבם על הליברלים בהנחה שיגנו עליהם בשם זכויות המיעוט, גילו את הבגידה ברגע האמת, ומתאפסים על עצמם בהתאם. גם מפלגות שהיו בעבר אנטישמיות, הבינו בדרך הקשה, שהאיום הוא לא היהודים, אלא בני דודיהם שמגיעים בהמוניהם לכאן בשביל להישאר ולהשתלט.
בין הפגישות, לקחתי קורקינט למוזיאון הלאומי של בריסל לספוג קצת תרבות. בכניסה אליו יש ציור ענק של המהפכה הבלגית מ-1830, שקיבלה השראתה מהמהפכה הצרפתית של שלהי המאה ה-18. היצירה 'החירות מובילה את העם' של דלקרואה, שתלויה במוזיאון הלובר בפריז, ממשיכה את הקו הזה, של אישה המניפה את הטריקולור - צבעי הדגל הצרפתי שמתייחסים בהתאמה לשלושת העקרונות של המהפכה: חירות, שיווין, אחווה.
את שתי היצירות זכיתי לראות במציאות, ועלתה במוחי המחשבה ש-300 שנה לאחר המהפכה שהובילה את אירופה לעתיד חדש, אולי הגיעה העת למהפכה נוספת - לא פחות דרמטית והרבה פחות אלימה - שתחזיר את אירופה לערכים שעליהם נלחמו אז, והביאו לאירופה את העידן המודרני המערבי החדש. אמנם בחסות אותם ערכים נעלים התרחשה השואה ועוד מאות פוגרומים, ואינני סבור שזה יביא את תור הזהב שימנע פגיעות נוספות ביהודים, אבל נדמה שהאתגר המשמעותי הנוכחי הוא החזרת המערביות למערב.
אירופה עומדת בפני כיבוש וקריסה של כל המערכות שהיא הכירה בעבר, ונדרשת פה חבירה של כל הכוחות השמרניים, בשביל שהיא תוכל להתקיים בעתיד - בשם הדמוקרטיה, ולמענה. היהודים הם רק הקטליזטור וההתחלה; המערב הוא המנה העיקרית.