כל שנה, לקראת הנובי גוד זה מגיע: הטור הקבוע שבו אני מסביר לכם עד כמה הוא משמעותי וחשוב - ואתם בתמורה בכל שנה מתעצבנים קצת פחות ומבינים הרבה יותר. השנה המועד האזרחי מתחבר לחג הדתי, ויוצא ממש בסמוך ליום העלייה שלנו בנר השמיני, אי שם ב-1988 - וזו הזדמנות מעולה לחבר בין כל המוטיבים הללו.
התקופה הזו בשנה רלוונטית כמעט לכל העולם ולכל הדתות. מדובר בתקופת החורף, שבה הימים מתמעטים והלילות מתארכים, זמן שבאופן אישי שנוא עלי במיוחד. לפעמים אני תוהה לעצמי, למה אי אפשר לדלג על העניין הזה של 'חורף', ופשוט להתחיל את הטמפרטורה של כדור הארץ ב-25 מעלות וצפונה, דבר שיכניס הרבה שמחה ואור לחיים של כולנו. אין שום דבר מהנה בשמים קודרים, בוץ טובעני, שלוליות, בגדים ספוגים וקור חודר עצמות. זה שנולדתי בקישינב, לא אומר שאני אוהב קור וגשם. לא נולדתי שם עם חסינות לשפעת ואהבה לשלג. בדיוק להיפך.
אבל אם נוציא שניה את האף היהודי שלנו החוצה, נגלה שהמוטיב החוזר ברוב החגים הדתיים הגלובליים בתקופה הזו של כסלו/דצמבר, זה סביב אור. ולא בכדי מגיע הנובי גוד - השנה האזרחית החדשה - בתקופה כמעט הכי אפלה בשנה, בימים שבהם האור מתמעט והחושך גובר, וגם כשביום עצמו לעיתים קרובות העננים מסתירים את השמש. הדבר מוזכר כבר בגמרא, במסכת - איך לא - עבודה זרה, דף ח' ע"א, ומסתבר שכבר האדם הראשון פחות התחבר לתקופת החורף:
"תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: 'אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים!' עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפילה. כיוןו שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא; הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים".
לא צריך להיות אסטרולוג בשביל לדעת שהיום הקצר ביותר בשנה הוא 21.12 למניינם, היום שהאדם הראשון רואה את היום שמתמעט והולך ומגלה שהשמש שוקעת כבר בצהריים. הוא מתענה ומתפלל שמונה ימים, עד ה-29 לחודש, ומגלה שעם התפילות מגיעות הישועות ושהיום הולך ומתארך, והחושך נסוג, והוא חוגג שמונה ימים לאחר מכן - 'לשנה האחרת'.
ה'שנה האחרת' הזו, יחד עם הספירה של התענית והחגיגה שמגיעה אחריה, זה הנובי גוד התלמודי - סוג של חג האדם הראשון, חג גירוש החושך וחגיגת האור. מאות בשנים לאחר מכן, אנו מגלים כי הנובי גוד הסובייטי הוא גם חגיגה של אור בתוך חושך מאוד גדול של משטר אכזר, שכולא את תושביו וממרר את חייהם. דווקא המועד האזרחי הזה היה מקום של אור, שנתן תקווה לשנה שלמה. דווקא כשהחשיכה בשיאה, זה היה הזמן להוסיף עוד אור - אם בנרות חנוכה או לֵדים מנצנצים, וכמו האדם הראשון להתפלל ולקוות שהתקופה הזו תחלוף ושנצנוצי האור הקטנים יהפכו לאור גדול שמאיר הכל.
ובפעם המיליון, כנגד כל עולה מברית המועצות, עד שייכנס לאחרון האנשים, חשוב לציין שמדובר במועד אזרחי שאין בינו לבין דת שום קשר - ולפיכך גם אין שום בעיה הלכתית לחגוג אותו. הרב אליעזר מלמד, בטורו האחרון בששי שעבר בעיתון המשלים (ולא חלילה המתחרה) 'בשבע', התייחס לסוגיה וכתב כי "חגים אזרחיים מובהקים שמותר לחגוג, ובכללם חג ההודיה בצפון אמריקה ונובי גוד ליוצאי ברית המועצות. נובי גוד הוא חג אזרחי שהונהג בימי השלטון הקומוניסטי כתחליף לחגים הנוצריים, ולכן דינו כחג ההודיה, שהוא חג שאין לו שורשים של עבודה זרה. תרגום נובי גוד הוא 'שנה חדשה'. אמנם אסור לקיים בו סממנים שמזכירים חוקות הגויים, כגון העמדת עץ אשוח, אך אם יעמידו במקום אשוח עציץ של צמח שונה, לא יהיה בזה איסור. ראוי לעולים מבריה"מ שחוגגים את הנובי גוד לתת לו משמעות ערכית, ולציינו כיום הודאה על שזכו לעלות לא"י ולהוסיף את תרומתם החשובה לבניין העם".
האמירה של הרב מלמד עוררה רעש גדול בקרב קהילת יוצאי ברית המועצות לשעבר, מהסיבה הפשוטה שפעם ראשונה אומרת אישיות הלכתית משמעותית את המובן מאליו: אתם בסדר. אתם יכולים להיות מי שאתם, להביא את המטען התרבותי שלכם, ועדיין להיות יהודים כשרים ללא פקפוק. יותר משהמסר הוא הלכתי, הוא חברתי, ומהווה הכרה מפי הממסד הרבני, בהון התרבותי של עולי ברית המועצות.
יהדות כאינטליגנציה – בברית המועצות
הנובי גוד מבחינתי הוא גם אחלה סיבה למסיבה, אבל יתרה מכך - הוא קטליזטור של בירור זהות והנכחת מורשת. זה משנה מה הוא היה עבורם, אבל עוד יותר משנה הוא מה הוא יכול לספר לחברה הישראלית עליהם. למטען התרבותי העשיר שעולי ברית המועצות הביאו משם, על ההגדרה הייחודית והחמקמקה ליהדות, ועל סיפורי הגבורה שהתקיימו שם תחת משטר אלים, שרק רצה למחוק כל סממן יהודי, ולא הצליח, למרות כל העוצמה שלו.
אבל סיפור הגבורה שלהם, נעלם כמעט דווקא במרחב החיים הכי יהודי שיש פה בישראל, מה'שואה הרוחנית' של יהדות בריה"מ: שני מיליון איש שכמעט ולא זוכים להתייחסות והנצחה בספרי הלימוד; הווטרנים לוחמי הצבא האדום - גיבורי מלחמת העולם השניה; אסירי ציון ומסורבי העלייה; ההתפתחות המופלאה של שמירת הזהות היהודית במחתרת, ועוד.
היהדות שרובנו מכירים באופנים שונים, בין אם חסידים ובין אם ליטאים, בין אם ישראלית ובין אם גלותית - שורשיה נטועים עמוק במרחב הרוסי. שנים אני וחברַי במסע לגילוי היהדות הבריה"מית שהתפתחה במחתרת ובמחשכים בשבעים שנות השלטון הקומוניסטי, שמחק כל סממן פומבי אליה ויצר נוסחה חדשה–ישנה, שמוסיפה עוד נדבך לוויכוח התאולוגי הקבוע על היהדות כדת או לאום.
ישנה גם את גישת יהדות כתרבות, אבל לאחרונה יותר ויותר אני מבין, שהמוטיב המרכזי של היהדות הבריה"מית היא יהדות כאינטליגנציה. אי אפשר להיות יהודי בלי להיות אינטליגנט, וזה היה נרטיב מכונן וגורף כמעט בכל תפוצת ברית המועצות לשעבר. ההשתייכות ליהדות האינטליגנטית היא זו שסימנה את קו הגבול בין יהודים ללא יהודים בבריה"מ. זה לא היה רקע דתי, אלא תרבותי וחברתי עשיר, שהבדיל בין היהודים לשאר, באופן לא מוחשי ואפשרי בתנאים שבהם הם חיו. היהודים היו משכילים יותר, אחרים יותר, מתנגדים יותר, ומשפחתיים יותר. הדגש היהודי הגיע דווקא בקטגוריות הללו, שנמצאות בתוך מרקם החיים הכללי, באופן יותר חווייתי והרבה פחות מוכוון, דווקא משום שכל הפרקטיקות היהודיות המסורתיות נאסרו באופן גורף.
אפשר להרחיב על כך לפחות עם עוד כמה טורים, אבל עד אז יותר פשוט לציין את יום שלישי הקרוב, בין אם במסיבה ובין אם סתם בשיחה, להבין מעט יותר על האופי היהודי האינטליגנטי הזה, להיזכר בסבתא רבתא שכנראה גם הייתה מהתפוצה, לדעת שמותר לציין את נובי גוד ולהישאר עם כיפה על הראש, לנשנש קרקר עם הרינג וצייסר קטן של וודקה, לכבוד יום העלייה הפרטי שלי, ובעיקר לתת את המקום וההכרה למיליון וחצי איש הללו, ולחגוג עם כל עם ישראל ועם חנוכיה ושרשרת לֵדים את חג האור - חגו של האדם הראשון.