ישנם בחיים מציאויות, הנגלות לנו ביתר שאת, רק כשנכפה עלינו להימצא בהן זמן ארוך מהרגיל. רק כשאנו מסוגלים להביט מקרוב ובזמן לא קצר בסובב אותנו שם, אנו מגיעים לתובנות שבקצב החיים הסוער של כולנו הן נעלמות מעיינינו.
בשבועות האחרונים אני מבלה בבתי חולים. זה קורה בעקבות טיפול שעובר בן משפחה קרוב.
רוב בני האדם מכירים את מחלקות הרפואה מביקור מהיר אצל חבר או בן משפחה, בשעת חוליו. תשומת הלב הניתנת למושא הביקור, לא משאירה מרווח זמן להביט לעומק באנשים ובדמויות שמחלקות אלה הן יום עבודתם.
לעומת מקומות עבודה אחרים, האחיות, האחים, כוח העזר, הרופאים והמנהלי המחלקות יודעים (כך אני מקווה) שבשעות העבודה שלהם הם מתעסקים בעיקר בנשמות של אנשים, בזמן הדרמטי ביותר בחייהם. מי ששוכבים במיטות הפזורות ברחבי המחלקות, הם בריות שעומדים בפני תהליך רפואי קשוח, או לאחריו. אלה אנשים מפוחדים, חוששים, כאובי גוף, בעיקר תשושי נפש מצרה אשר התרגשה עליהם לפתע פתאום.
מי שנכפה עליו להסתובב שם, במיוחד כצופה מהצד, מבין מיד שהרגישות הנצרכת מאנשי הצוות, היא אחת מהדברים הבסיסים המשפיעים על המטופלים.
פעמים רבות בשבועות האחרונים, הבחנתי איך מספיק חיוך נכון, התעניינות אמיתית, חיבוק ריגשי שמגיע מאח או רופאה, שיכולים לחולל פלאים אצל אלה שמרגישים שהשמיים שלהם התקדרו מעליהם והפכו לענן שחור ומאיים.
מכורח המציאות, ברבים מהעובדים הללו אנו לא מבחינים. רופאים בכירים ומנהלי מחלקות, מושכים מכולם את תשומת הלב, כנראה בצדק. אך אחרים, כמו אחיות, אחים, סניטרים ואנשי כוח עזר, שמסתובבים תדיר במסדרונות בתי החולים, הם סוג של ׳אנשים שקופים׳, שקיומם לא ממש מורגש אצל הטרודים במאבק על גופם.
אבל במבט של עומק זמן, מתברר שפעמים רבות, דווקא הם, הם אלה אשר מצליחים לתת כוחות לא מעטים למאושפזי המיטות הלבנות.
את הטור הזה שלי, אני מבקש לנצל השבוע בכדי להצדיע בכבוד וביקר לאלה אשר סובבים בזמן עבודתם את האנשים החולים והכאובים. לאלה אשר פעמים לא מעטות משמשים את אותם אשר מגיעים לאישפוז (לפעמים ללא מלווה או משפחה תומכת). לאלה אשר עם חיוך טוב ויד רכה בזמן בדיקת לחץ דם או בעת לקיחת דם - מצליחים עם מילה טובה או מאור פנים, להוסיף כוח וחיות לתשושים והכאובים, ולהיות משענת של נחמה ותקווה עבורם.
תודה לכם צוותי הרפואה ברחבי בתי החולים, ובמיוחד לצוות כירוגית ב׳ בבית החולים 'השרון' בפתח תקווה.