תודו שזה נשמע כל כך מיושן וקצת מטומטם. בעידן הזה, כש'כיבוש' זה עוד מיזם הייטק, ו'ניצחון' זה מלא צגים ירוקים בבורסה של ניו יורק - מה הקשר עכשיו למלחמה ולטנקים, לחיילים ולכיבוש קרקעי? המושגים הללו שכמו לקוחים מתקופות של מלחמת העולם הראשונה והשניה, או מקסימום ממלחמת ששת הימים, נדמה כי נגוזו מהעולם והשיח (אולי למעט מזרח ירושלים).
והנה מגיע השריף הקשוח ממוסקבה, וחמוש בצבא פרטי מהודר וחדור לחימה, ומחזיר אותנו לסרטי המלחמה הישנים שאפילו בנטפליקס כבר לא ששים לייצר. מופלא.
הטור הזה יורד לדפוס ביום שלישי. כשאתם קוראים את השורות הללו אולי רוסיה ואוקראינה מתבוססות כבר בשדה הקרב, אולי הגיעה פשרה והכל חזר לקדמותו, אבל לא פחות מדהימה בכל הפרשה הזו היא התנהגות והתנהלות האופוזיציה הרוסית. הרי בכל ישות מדינית אחרת בעולם, אם מנהיג היה קם בוקר אחד ומחליט לעשות מעשה קיצוני שכזה, הוא היה מחוייב להתעמת עם אופוזיציה לוחמת שמגנה את הרעיון ומנסה לסכלו. לפחות היתה שואלת את השאלות הקשות.
לנוכח התמיהות והקושיות, הנה כמה מסקנות ותובנות מאירועי רוסיה-אוקראינה האחרונים: אנשים, ארצות ולאומים ובמיוחד קברניטי שלטון, עדיין לא מוותרים על אדמה. זה לא משנה כמה סין מביסה את אמריקה הגדולה בייצור ובטכנולוגיה, לא משנה כמה השווקים הכלכליים של לונדון מנצחים בטבלאות; אף אחת מהמדינות הללו לא תוותר ולו על גרגר אדמה אחד משטחה הלאומי. נסו לספח ארבעה מטרים משטחה של שוויץ אל איטליה שכנתה - ומיד תפרוץ מלחמת עולם. למה? כי אנשים, גם המודרניים והנאורים ביותר, קנאים למדינה שלהם, קנאים לאדמה שלהם, לבית שלהם ולשטח שלהם. וככל שזה נשמע מיושן וארכאי, זה חזק וגדול מבני אנוש.
תובנה שניה היא, שישנם עמים שמאוהבים ברעיון הדיקטטורי. הסיבה לאלם של כוחות האופוזיציה ברוסיה, לשתיקה הגדולה בתוככי העם היושב תחת שלטונו של פוטין, היא בעיקר כי אין שם ממש אופוזיציה והעם בוחר לשתוק. האזרח הרוסי מטבעו די מתיישר ומאוהב ברעיון שמישהו בכיר מנהל אותו בכל המישורים. ואם הדיקטטור או השליט החליט שצריך לספח את אוקראינה, אז כנראה שזה מה שחשוב למולדת, ואנו נתייצב לדגל עד מוות!
נכון לכתיבת שורות אלה אין לאף אחד מושג איך הסיפור הסהרורי הזה הולך להסתיים. דבר אחד ברור: מלחמות אמתיות, כאלה עם רובים, תותחים ודם הרוגים ופצועים, הן עדיין מגרש המשחקים של מנהיגים לא מעטים על פני הגלובוס. את המחיר משלמים, כמו תמיד, האזרחים הפשוטים והחיילים הצעירים.