אז למה למה פרעה כל כך ממאן לשלח את בני ישראל, מה הדבר שמחזיק אותו יציב בעקשנותו?
המנהיג העליון של מצרים חוטף מכות מטורפות, ועומד במריו. אין שום התחשבות במצב של העם אצל האחראי העליון על מצרים. שום אחריות על העם שסובל, שנאנק תחת מכות אלוקי העבריים. עוד מכה ועוד גזירה, ושום דבר לא מצליח להזיז אותו מעמדתו הפושעת.
קצת מופלא, בהתחשב בעובדה ההיסטורית שפרעה היה מלך חכם, לא כסיל או אוויל.
אני מכיר את כל פרושי המפרשים על הקשיית ליבו של מלך מצריים. ועדיין...
אולי ניתן לפרש שהפחד והחשש של פרעה לא היה רק מאיבוד כח עבודה זול. לא רק רצון להשאיר אצלו עם שלם של עבדים שנותנים עבודה בחינם כבר מאות שנים.
פרעה בחוכמתו וניסיונו מבין, שאם משה יוביל את העבריים החוצה, זה לא יהיה רק מעשה של שחרור פיזי מעבודת פרך. זו לא תהיה רק יציאה של קבוצת עובדים מארץ עבדים.
פרעה מבין שזו תהיה תחילתה של גאולה היסטורית המשלבת שפטים. תהליך אלוקי עצום שיגרום לעם במצרים - ובעצם לכל העולם - להכיר בכוחו של הקב"ה, אלוקי העבריים.
פרעה מבין שזה יהיה השלב הסופי של "ולקחתי אתכם לי לעם" - תהליך המסמל את התכלית הרוחנית של הפיכת בני ישראל לעם נבחר, המקבל על עצמו את התורה בהר סיני, ונכנס לברית נצחית עם הקב"ה, עד עולם!
לזה פרעה מתקשה מאד להסכים.
אגב, אם תשימו לב לכל ההיסטוריה של העם שלנו מאז ועד היום - רוב שונאי ישראל מנסים להילחם בנו, מהטעם הזה ממש.
ומחששו זה של פרעה, הכי אפשר להבין למה אותה יציאת מצרים אדירה - זו שכן התקיימה בסוף, למרות התנגדותו - הפכה לאבן הדרך הגדולה ביותר של העם יהודי ומדוע הנס הזה הפך לגולת הכותרת של ההצלה היהודית והנס האלוקי הגדול מכולם.
והסיפור ההיסטורי הזה מחייב אותנו עד לימים אלה. ההכרה שאנו ממשיכי דרכם של אותם אלה שהוצאו והוצלו מכור עבדותם, של אלה שהפכו בתהליך ארוך ומפרך מעבדים לעם הנבחר, מחייבת גם אותנו.
*
עוד שבוע מסתיים, עוד שישה חטופים וחטופות אמיצים בבית. עוד משפחות שמתחילות לנשום.
העם שמח, העם הזה נרגש. גם מתנגדי העסקה. מותר להם. אפשר להיות ישראלי החושש מהמחיר הנורא, שחושב על החטופים וההרוגים של האירוע הבא מכורח החזרתם של רבי מרצחים לרחובות - וגם לשמוח על כל יהודייה או יהודי שנפדו.
וכמובן שגם בסוף השבוע הזה ישנם אותם חסרי האחריות שיקריבו את ביטחון ישראל על מזבח שנאתם למי שהם לא הם. קברניטי החמאס בעזה ובעולם, קוראים גם הבוקר את (חלק מ)הטורים הישראלים וחיוך גדול של תקווה עולה על פניהם.
חמאס יודע שעזה חרבה. חמאס יודע שבזמן הקרוב מאות אלפי חסרי בית יבואו אליו בטענות ומענות. חמאס יודע שגדודיו התפרקו ואלפי לוחמיו חוסלו. אבל חמאס גם מכיר את ישראל ואת חולשותיה.
חמאס בונה על השנאה, על המחלוקת ועל השיח המורעל בקרבנו. ובעיקר, חמאס שואב תקווה וכוח, כבעבר, מהדברים שמשקפת לו התקשורת הישראלית. הלוואי ולפחות בעת הדרמטית והמרגשת הזו תהיה בכולנו התבונה והאחריות להפסיק להזרים לאוייב חמצן של תקווה, להתאחד ולהתחבר מעל הוויכוחים והמחלוקות, ולתת לעצמנו כוח וערבות בלתי מתפשרות.