מוצאי שבת חנוכה, 20:00 שעון לוזאן שוויץ. מרכז העיר היפיפייה חוגג 'פסטיבל אורות' מדהים. למרגלות המבצר שבכיכר הראשית, ניצבת חנוכייה, מתנשאת לגובה 3 מטרים.
מסביב עשרות יהודים. אנשים נשים וטף שהגיעו לחגוג הדלקת נר שביעי של חנוכה עם בית חב"ד בלוזאן. הכל ערוך ומוכן לחגיגה הגדולה, מלבד מזג האוויר. השטן שפחות אהב את החגיגה היהודית בגולה, הצליח לגרות את גרמי השמיים, וגשם אדיר ניתך ושוטף את העיר והכיכר.
אני ניצב על הבמה הקטנטנה. מעלי סוג של תקרת בד אוהל חסינת גשם ורוחות, עטוף במעיל וצעיף, ומתחיל להבין שההופעה שלי במהלך הדלקת הנרות של העיר לוזאן כבר לא ממש תתקיים.
זה הצטרף היטב לכל מהלך ותכנון האירוע בשוויץ, שמלכתחילה היה עמוס בבלת"מים ובעיות. הקלידן לא יכול היה להגיע מהארץ, בשל סגירת שערי שוויץ לישראלים (אני הגעתי מהופעות בארה"ב, אז אושרתי). זה המשיך באולמות שנטרקו בפניו של השליח החרוץ והבלתי נלאה - ר' מנדוש. ולבסוף, כשהוחלט שהחגיגה תתקיים ברחובה של עיר, הנה מגיעים הגשם והרוחות ואנחנו בפני משבר לא קטן.
אני אומר 'אנחנו' ולא מדייק. זה בעיקר אני. כי השליח ורעייתו מסתובבים שטופי מים בכיכר הרטובה בשמחה ובמאור פנים, ומחלקים לחבר'ה (שאין לי שמץ של מושג כיצד הם לא נסים הביתה) סופגניות, חנוכיות זעירות ופנסי לדים מאירים שממלאים את לב הילדים בשמחה גדולה.
קצת לא נתפס לי מה שקורה מולי. קור של 3 מעלות. גשם ורוח, כיכר העיר ריקה, מלבד עשרות יהודים משוגעים לדבר עם ילדיהם שמפזזים ושמחים בלי מוזיקה ברמקולים, ובלי שירים שאני אמור לבצע.
אחרי עשרים דקות של המתנה רטובה ומיואשת, מנדי מגיע אלי ומודיע: "טוב, יש חדשות ישי. האיש של החשמל הגיע, והוא מנסה לסדר שיחזור לנו הזרם". אני מביט בו קצת ברחמנות. לידי על הבמה שוכבת גווייתו הרטובה של מיקסר הסאונד שטבע לעולמו בטרם עת. כבלים מלאי מים מונחים מסביב, סטנדים מוכספים מוטלים ככלי אין חפץ בהם, ואני יודע שגם אם יגיע החשמלאי הטוב בעולם, אין מצב שהציוד הזה יתעורר לחיים וישמיע את קולי ברמקולים שעומדים בחוץ כבר שעה ארוכה ללא מטריה או כיסוי.
בינתיים, בכיכר הפתוחה החבר'ה הצעירים (לכל בית חב"ד בעולם ישנם כמה חבר'ה צעירים שמגיעים לשנה בשליחות עזרה לשליח) מתחילים לרקוד. "אם אין מוזיקה, אנחנו נעשה מוזיקה", הם מודיעים בשמחה לקהל הקפוא. וראה זה פלא, הצופים נסחפים למעגלים ונוצר מצב של מעגל רוקדים. הגשם אגב לא ממש מתרגש וממש לא משתכנע להפסיק.
"ישי, תראה רגע אם המיקסר עובד", שוב ר' מנדוש לידי. אני מעיף מבט, והלם! מנורות המיקסר דולקות באור יקרות. ומול עיני המשתאות קורה הלא ייאמן: המיקרופון מתחבר למיקסר, המוזיקה מחוברת, והנה צלילים ראשונים נשמעים בכיכר.
והסיפור הזה שהתרחש במוצ"ש האחרון - נר שביעי של חנוכה, סיכם לי בעצם את כל מסע חנוכה תשפ"ב שלי. מסע בין קהילות חב"ד בחוף המזרחי של אמריקה כמו גם המשיכו בשוויץ, כשבכל מקום מחדש אתה רואה את השטן שמנסה לחבל ולבלבל, ואיך השליחים המופלאים של הרבי פשוט לא מתרגשים ובשום אופן לא נותנים לענייני היום, לבעיות תחבורה, עיכוב אישורים או למחדלי עונות השנה, לחבל להם בשליחות ובקיום המצווה.