מאז האביב, כשנתניהו אמר ש"אנחנו נמצאים כפסע מהניצחון", ישנה תחושה שכל העסק יכול להיגמר בכל רגע. אחרי התגובה של חיזבאללה ותקיפת המנע של צה"ל, כבר נראה שכל הצדדים מוכנים להפסיק את המלחמה ולהכריז על ניצחון. זה כולל כמובן עסקת חטופים בעזה, נסיגה של צה"ל מהרצועה, וערבות בינלאומית כלשהי למה שיקרה בצפון ובדרום.
אבל ככל שעובר הזמן, העסקה לסיום המלחמה דווקא מתרחקת. כמות החטופים החיים הולכת ומתמעטת, והזמני מתחיל להפוך לקבוע.
מסיבת העיתונאים שבה הודיעה נתניהו כי הוא לא מתכוון לצאת מציר פילדלפי, והציטוט שלו מישיבת הממשלה: "לא בעוד 42 יום ולא בעוד 42 שנה", לא הייתה רק הצהרת כוונות בנוגע למדיניות בדרום. היא נשמעה היטב גם אצל תושבי הצפון המפונים וגם מעבר לגבול, בדרום לבנון, ולימדה אותנו שייקח עוד זמן עד שתיפסק המלחמה מול חיזבאללה. כמה זמן? כנראה שזה כבר תלוי בנסראללה. הוא כבר הודיע שחיזבאללה לא יפסיק כל עוד ישראל נלחמת בעזה, ולא נראה שהוא ייסוג מעמדה זו.
יכול להיות שישנה תוכנית לסיים בקרוב את המלחמה במבצע דרמטי שישנה כאן את המציאות, ואולי ישראל באמת על סף עסקה ואלו רק הפרטים האחרונים שצריכים להיסגר. אבל אנחנו לא יכולים להתנהג כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם. בזמן שכולנו עסוקים בגורלו של ציר פילדלפי והסדרים כאלה ואחרים, אנשים נוטים לשכוח (כי מי בכלל רוצה לזכור את זה), שעשרות אלפי ישראלים חיים כפליטים כבר כמעט שנה. מה שלפני השבעה באוקטובר בכלל לא היה עולה על הדעת, הוא המציאות שכבר הורגלנו אליה - מין סטטוס קוו כזה שבינתיים צריך לחיות איתו. אז לא, אי אפשר לחיות במצב הזה! המשוואה כרגע ברורה – הסכם וסיום בעזה יביא רגיעה והפסקת אש בגבול הצפון.
כבר חודשים ארוכים שהלחימה בגבול הצפון מסתכמת בכך שאנחנו בעצם מחכים, מדי פעם מגיבים, ובעיקר נכנסים למגננות. התחושה היא שאין שום תכנית אסטרטגית שישראל מתנהלת על פיה, וגם אם יש חיסולים מוצלחים או מבצעים נקודתיים, לא אנחנו מכתיבים את כללי המשחק.
כשיצאנו למבצע 'חומת מגן' בערים הפלשתיניות ביהודה ושומרון, ידענו מה עושים: נכנסים קרקעית למחנות הפליטים ומעבדות הנפץ של המחבלים ומחסלים אותם.
כשיצאנו למלחמת לבנון השנייה, ידענו שהמטרה היא לתפוס שטחים עד הליטני, לדחוק את חיזבאללה אחורה ולטהר את המאחזים שלהם סמוך לגבול. בשני המבצעים האלו היו בעיות ותקלות, שילמנו מחירים כבדים שמחלקם יכולנו להימנע, אבל לפחות הייתה איזו תכנית, ובעיקר הייתה יוזמה.
אהיה הראשון שחוזר לקרית שמונה
אז בואו ניקח יוזמה בצפון: אם יתברר שישראל לא נסוגה בקרוב מעזה, ונסראללה לא חוזר בו מההבטחה להמשיך להילחם, נצטרך לבצע התנתקות בין שתי הזירות העיקריות של המלחמה הזו. המשוואה הזו חייבת להישבר.
מדינת ישראל צריכה להודיע על הפסקת אש חד צדדית בצפון. אחרי כמה ימים, בתנאי שישרור שקט מסויים, המדינה צריכה להודיע לתושבי הצפון שאפשר לחזור לבתים – והיא אחראית לביטחון שלהם ולכל מה שיקרה קדימה. מכאן מתחילים לשקם את מה שנפגע, ולהתניע מחדש את השגרה האזרחית שנגדעה לפני שנה.
אה, ועוד דבר קטן: אנחנו צריכים גם להודיע בעולם הערבי ובעולם המערבי שאם חיזבאללה ישגר ולו רקטה אחת לעבר ישראל, מערכות החשמל והמים בלבנון יתחילו להתמעט. לא תהיה לנו כל מחוייבות לשלומה של מדינה שמשטחה מתנהל נגדנו טרור בלתי נגמר, וכל האחריות על המצב תיפול על חיזבאללה, שממילא שולט בשטח.
אמנם המצב בלבנון כבר קשה, וכתוצאה מהמשבר הכלכלי חלק ממערכות החשמל לא עובדות, אבל דווקא בסיטואציה כזו האיום שלנו יהיה אמין יותר. אנחנו נהיה אלו שיורידו את השאלטר בביירות ובכל מקום, עד שנסראללה ייכנע ללחץ הפנימי.
איזה ישראלי מפונה יחזור לבית שלו בתנאים כאלה? אני! אני מוכן להיות הראשון שחוזר לקריית שמונה ברגע שנראה מנהיגות אמיתית ויוזמה, ברגע שנרגיש שהמדינה שלנו לוקחת את גורלה, ואת גורלנו כתושבי גבול הצפון, בידיים.
אם זה לא יקרה, המצב הזה עלול להימשך עוד ועוד. תושבי הצפון צריכים לדעת את האמת – כמו שזה יכול לקחת חודשיים, זה יכול לקחת גם שנתיים ויותר, ובינתיים הגליל העליון המפונה הוא סמל להפסד ישראלי. עד שלא נדליק שוב את האור בקרית שמונה, עד שלא נשקם את הריסות מנרה, עד שלא נחזור לכל היישובים שננטשו אחרי עשרות שנים על הקרקע – נהיה חלק מאחד המשברים ההיסטוריים של התנועה הציונית. לא פחות.