מעבר לכל הטמון בה, פרשת תולדות היא הפרשה של 'הילד השונה'. שני בנים ליצחק ורבקה - האחד איש תם יושב אוהלים, השני קצת שב"ב'ניק. כמו בכל בית, גם בביתם של רבקה ויצחק חלוקות דעות ההורים בקבלת והכלת ה'בן השונה'.
מתחילת הפרשה אנו שמים לב להבדלים בין ההורים. רבקה כבר בזמן הריונה מודאגת מהתינוק שבבטנה. זה המתרגש כל אימת שהיא עוברת בקרבת בית עבודה זרה. הדבר מפריע לה ומדאיג אותה עד מאד, והעובדה שאותו תינוק - כביכול - מכרכר בבטנה גם כשהיא עוברת בקרבת בית המדרש, לא מנחמת אותה, והיא ממהרת לדרוש את ה׳.
אני מניח שכאישה נאמנה ואוהבת, היא לבטח שיתפה את יצחק בלבטיה וחששותיה. שימו לב שאין רמז בתורה לתגובתו, אך ברור שאם הוא היה מבולבל ודואג כמוה, התורה הייתה מציינת זאת.
בהמשך ולאחר הלידה, רבקה מתחברת ליעקב הקטן עד כלות. תמימותו, עיסוקו בתורה והתמדתו העצומה בבית מדרשם של שם ועבר, מחבבים אותו אצלה עד כלות.
עשיו, שמבין שאצל אמא לא יקבל פירגונים וחיבוקים, מתחבר לאבא יעקב, שכנראה מכיל ומקבל אותו כמו שהוא. ואל תטעו לחשוב שיצחק לא מכיר את עשיו היטב. כי למרות שעשיו הינו ״איש ציד״, ורש״י מסביר במקום ״שהיה צד אותו [את אביו] ומרמהו בדבריו", בהמשך מתברר בוודאות כי יצחק יודע ומכיר היטב את ה'בן יקיר' שלו: כשיעקב המתחזה לעשיו, מגיע מחופש ומספר לאביו שהקב״ה זימן לו תבשיל טוב, יצחק מתחיל לחשוד, שהרי ״אין דרך עשיו להיות שם שמים שגור על פיו" (רש״י).
ובכל זאת, ניכר לאורך כל הדרך, שאבא יצחק מקבל, מכיל ואוהב את עשיו, במקביל לרבקה שכנראה 'לא מתה' בלשון המעטה, על הבן השעיר.
שימו לב שדווקא יצחק, אבי המשפחה, בנו של אברהם, האיש שהסכים להיזבח לכבוד הקב״ה, היהודי השני שהכיר בקב״ה בעולם, ושכמעט מסר עליו את חייו, דווקא הוא זה המכיל את הבן הסורר שבוחר ללכת בדרך אחרת מאבותיו. ודווקא אמא רבקה, שגדלה בבית אחר לגמרי וראתה בילדותה עובדי כוכבים ומזלות לרוב, שהיא אולי סוג של 'בעלת תשובה', מתקשה מאד להכיל את האכזבה העצומה מהבן, שלא ממלא את חלומה ושאיפותיה הרוחניות.
ומה שאולי הכי מעניין לגלות, זה הכרת הטוב והחיבור של עשיו עם האבא המכיל והמקבל. בכל הפרשה עשיו מתגלה ככזה שמקפיד עד מאד על מצוות כיבוד הורים, ובעיקר כלפי אביו. את יחסו לאימו התורה לא מגלה לנו, אבל אפשר לנחש. לאורך כל שנותיו, עשיו דואג לאביו, מכבדו ומתחשב בכבודו. בסוף הפרשה אנו מגלים כי גם את השידוך שלו, בוחר עשיו בצורה שלא תעציב או תכעיס את אבא יעקב. ואפילו כשמתגלה לו תרמיתם של אימו ואחיו אשר 'גונבים' לו את הבכורה, הוא דוחה את הנקמה הבוערת בו ליום שאחרי מות אביו, רק בשל חובת כיבוד אב, ואי רצונו לצער את אביו.
את ההקשה האקטואלית לנו, לבני הדור בו כמעט בכל בית ישנו 'ילד שונה', 'ילד אחר', יעשה כל אחד לעצמו.