כשהייתי קטנה פחדתי לטעות. פחדתי שאם אטעה ידחו אותי. הייתה לי לקות למידה, שבגללה היו לי שגיאות כתיב, ובגלל החשש שיצחקו עלי, הייתי נמנעת לכתוב לפני כולם. ככל שעבר הזמן למדתי להתיידד עם עצמי, עם הדברים הלקויים שבי. זה מה שאפשר לי להפוך את הכתיבה לחלק משמעותי מהמקצוע שלי בחיים. דווקא מי שיכול להתמודד טוב עם כשלונותיו, יכול להתקדם ולפרוץ מחסומים.
פרשת כי תשא נוגעת בנושא עמוק של איך מתמודדים עם הכשלים שלנו והטעויות. בני ישראל נכשלים באחד החטאים החמורים – חטא העגל. משה רבנו יורד מההר ורואה את העם חוגג סביב העגל. הספורנו מפרש את תגובתו של משה ואומר: "כשראה משה שהיו שמחים בקלקול... נואש מלתקן חטא זה, כי אין תקווה למי ששש ושמח בעשותו הרע". משה לא התייאש רק בגלל החטא, אלא גם בגלל חוסר האחריות של בני ישראל. אפשר לחזור בתשובה, אבל כשהאדם מסרב לראות את החטא ולוקח אותו כמובן מאליו – פה הבעיה האמיתית.
לאחר חטא העגל, משה פונה אל ה' בבקשת סליחה עבור העם, ובתגובה ה' מלמד אותו את י"ג מידות הרחמים: "ה' ה', א-ל רחום וחנון... נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה". ה' מלמד אותנו שיעור כפול – ביכולת לקחת אחריות על טעות, וביכולת לסלוח. ייתכן שהם קשורים: מי שאינו מסוגל להכיר בטעויותיו, יתקשה גם לסלוח לאחרים. שניהם דורשים חוסן נפשי, יכולת להתמודד עם כאב, וידיעה שטעות איננה סוף הדרך, אלא הזדמנות ללמידה ולצמיחה.
התמודדות עם טעויות אינה פשוטה. בפסיכולוגיה המודרנית מתארת וירג'יניה סאטיר, מטפלת משפחתית ידועה, ארבעה טיפוסים של התמודדות עם טעויות בזוגיות:
- המטשטש – שמנסה להימנע מעימותים ולרכך את הטעות כך שלא יהיה ברור שהיא קרתה. הוא יעדיף לומר 'לא נורא, זה קטן', גם כשמדובר בטעות משמעותית.
- המכחיש – שמסרב להודות בטעותו ומאשים אחרים. הוא עשוי להגיד 'אני בכלל לא טעיתי, את לא הבנת נכון'.
- המתגונן – שמנסה להסביר למה הטעות שלו מוצדקת, מתגונן ומתחפר בעמדה שלו.
- המכה על חטא – שלוקח אחריות אמיתית על טעותו, מתנצל ולומד ממנה.
שלושת הטיפוסים הראשונים, מייצגים חוסר חוסן נפשי ועמוד שדרה מול טעויות. לעומת זאת, היכולת להודות בטעות, לקחת אחריות וללמוד ממנה היא סימן לחוסן נפשי אמיתי.
פרשת השבוע מלמדת אותנו בדבר היכולת לקחת אחריות על חטא, ובו זמנית את מידות הסליחה של הקב"ה. השילוב בין השניים מלמד אותנו שהאחריות והסליחה כרוכות זו בזו. כשאנו לומדים להכיר בטעויות ולקחת עליהן אחריות, אנו גם מפתחים את היכולת לסלוח – לעצמנו ולאחרים. היכולת להתמודד עם חולשותינו ולהתקדם קדימה, הם החוסן האמיתי.
מזמן הבנתי שמי שרוצה להצליח בחיים חייב לקחת בחשבון שיטעה. רק מי שלא מתחתן, לא יטעה אף פעם בזוגיות. רק מי שלא יהיה הורה, לא יטעה אף פעם בהורות. השאלה איננה האם נטעה – כי טעויות הן בלתי נמנעות – אלא האם נטעה בכוונה, והאם ניקח אחריות על החטאים שלנו. היכולת להסתכל בטעויות שלנו בעיניים, ללמוד מהן ולצמוח – היא זו שמגדירה אותנו כבני אדם.
בסופו של דבר, החיים הם מסע של צמיחה, והתמודדות עם טעויות היא חלק בלתי נפרד ממנו. אם נלמד לקחת אחריות על שגיאותינו, ונשתמש בהן כמנוף לשינוי, נוכל גם להעניק לעצמנו וגם לאחרים את המתנה הגדולה ביותר – סליחה וחמלה. אדם שלם אינו מי שלא טועה, אלא מי שמסוגל לראות את עצמו ואת זולתו בעיניים מלאות הבנה, צמיחה ואהבה.